נכתב על ידי ארנון דוניץ, מורה ומחנך בקמפוס בית הספר ביאליק-רוגוזין בתל-אביב.
מאה שנה הן אכן אירוע חשוב בהיסטוריה של תל-אביב. העירייה תכננה חגיגות שיימשכו כל השנה, והכוללות הילולות ומחזות מרהיבי עין. אבל לא כולם בתל-אביב שותפים לחגיגות. ובאמת: מי מפיק תועלת מחגיגות אלה – אלה שיש להם, או אלה שאין להם? כיצד אפשר להצדיק את ההוצאה העצומה בעוד שאנשים חסרי-כל חיים בינינו בשוליים?
לפני שאנו חוגגים, כלום לא מוטל עלינו, ראשית, לטפל בבעיה המכרסמת של כיבוש, מלחמה, כאב וטרור על אדמתנו שלנו? לפני שנחגוג עבר, האם לא כדאי שנסמן נתיב לעתיד, לקראת מטרה, שתהיה ראויה לציון בעוד מאה שנים? בבית הספר "ביאליק רוגוזין" שבדרום ת"א נעשה צעד קטן אך החלטי. כאן ניתן לראות דוגמה לפעולה למען העתיד. כאן אין מקום לצביעות, כאן אין "ישראלים מדרגה שלישית".
"עקרונות מנחים" מרשימים אלו, אך צנועים, סייעו ליצור "בית הרחק מהבית" בבית הספר ביאליק רוגוזין; שינו לחלוטין תיכון עירוני, שעמד על סף סגירה בשל "אי עמידה בתקנים החינוכיים", והפכו אותו לבית ספר המנסה לעשות יותר מאשר רק לתת "הזדמנות שנייה" או "מחסה" ל"ילדים בעיתיים" המורחקים מהרחובות. בית ספר ייחודי זה, שאני גא להיות חבר בצוות המורים שלו, בראשותה של קארן טל, המנהלת, מבקש לחזק את בני הנוער, ללמדם "לנצל את ההזדמנויות" ולעצב בעצמם את עתידם וקיומם, בביטחון עצמי באישיותם, במקום מגוריהם ובמקום שממנו הם באו.
המחבר היה שותף מסור ומחויב ללא סייג במערכה שניהל בית הספר, כדי לתת לילדיהם של פועלים-מהגרים ולמשפחותיהם את הזכות לחיות, לעבוד ולקבל חינוך נאות במדינת ישראל. זה היה מבצע שיצא לדרך, יד ביד וכתף אל כתף עם הילדים וההורים, ועם רבים מהמורים של בית הספר המיוחד הזה. הרעיון צמח בין כותלי בית הספר, והיווה חוויה מעצבת ומעצימה, אשר ממשיכה להשפיע על התהליך המתמשך של קבלת החלטות, הנוגעות לעתידם של ילדים אלה, הילדים שלנו, ומשפחותיהם.
בית הספר לא רק מכשיר כל ילדה וילד להיות חברים פעילים ואחראים בחברה, אלא גם פועל כדי לצייד את הילדים ביכולת להיות שותפים בהוויה הדמוקרטית השברירית במדינה. הרבה ממה שהושג עם התלמידים, המורים והמחנכים כאחד, נבע מהחיפוש האישי העיקש אחר דרכים, שבהן ניתן לבנות תיאוריה ולהעמידה במבחן המעשה. עד כמה שזה נראה מובן מאליו, רעיון זה אינו דבר שכיח, המתרחש בכיתה. ההשראה למחשבה ולמעשה כה רדיקליים הגיעה מאנשי אקדמיה מלומדים כמו פרופסור דייב היל, גלן ריקובסקי, פאולו פרירה, וכן פיטר מקלארן, הנרי ג'ירו, בל הוקס, איירה שור ואחרים.
הלהט לסייע ביצירת עולם טוב יותר בא מאנשי חינוך, אשר נפלה בחלקם ההזדמנות המיוחדת במינה למזג ידע תיאורטי ומחויבות עמוקה למוסר ולערכים, עם יישום מעשי בעבודתם כמורים, כמדריכים וכיועצים.
כאשר ישראל תהיה דמוקרטיה באמת ותיפטר מסכסוכי המלחמה ומהשנאה והמריבות, יהיו אלה המורים אשר ייצרו סדר יום חינוכי, שהוא תוצאה של חדשנות, מחשבה מהפכנית ומעשה. יותר מאי-פעם ישנה הרגשה, שהנוער זקוק היום לכיוון ולסלילת דרך רצופה בערכים הומאניים. זו הסיבה מדוע מדיניות חינוכית אינה יכולה לנצנוח "מלמעלה למטה". הגישה צריכה להיות "מלמטה כלפי מעלה", ומאופיינת בכיבוד הדדי ובשיתוף פעולה בריא בין בעלי העניין, יחד עם הבנה עמוקה והערכה של הדרישות העכשוויות לשלום עולמי ולאחווה אנושית.
עתה, כאשר אנו בעיצומן של חגיגות המאה, כלום לא נוכל לקחת על עצמנו את המשימה לעשות את תל-אביב לעיר המקיימת אידיאלים של אנושיות, שלום, שוויון וכבוד?
כאשר נעשה זאת, אז ורק אז, אפשר יהיה להאמין ללא סייג, שלדורות הבאים יהיה משהו מרהיב-עין לחגוג בעוד מאה שנים מהיום. רק כאשר נאמץ באמת את הגישה המכבדת ריבוי תרבויות וניצור אווירה של שוויון אמיתי, נוכל להצדיק חלומות וציפיות של התושבים. שוויון זה צריך לבוא מתוך המרקם החברתי, מבפנים החוצה, בניגוד לציפוי השטחי הנוכחי או להעמדת הפנים שמאחוריה אנו מסתתרים. אנו מאמינים עמוקות, כי לבית הספר ביאליק רוגוזין יש פוטנציאל להוציא לאוויר העולם את רוחות השינוי באמצעות המורים והחינוך.
