את הסערה עורר ספר גיאוגרפיה לכיתות ג', "לחיות יחד בישראל", שאושר להוראה בתשס"ח במהדורה עברית וערבית. בגרסה הערבית שלו נכתב: "המלחמה נסתיימה בניצחון היהודים ונחתמו הסכמי שביתת נשק בין מדינת ישראל לשכנותיה. הערבים מכנים את המלחמה נכבה, כלומר מלחמת אסון ואובדן, ואילו היהודים מכנים אותה מלחמת העצמאות". המלים "מלחמת אסון ואובדן" נעדרו מהגרסה העברית.

תוכנית הלימודים שעל פיה נכתב הספר ביקשה להציג תמונה מאוזנת, המאפשרת גם לילד הערבי לקרוא את הסיפור שלו. הצגת שני הנרטיווים נועדה לעורר דיון בבתי הספר על הצורך להכיר את האחר. בדיקת ספרי ההיסטוריה שמהם למדו התלמידים הערבים מאז 1948 מגלה אימוץ של שיח ציוני מובהק, בכל הנוגע למלחמת 1948 ולסכסוך. הסיפור הערבי-הפלסטיני נעדר מספרי הלימוד וברוב המקרים הפלסטינים אף חסרים שייכות לאומית.

רק בשנות ה-90 החלו ספרי הלימוד בערבית לכנות את "מלחמת העצמאות" בביטוי הנייטרלי "מלחמת 1948".

ב-99' פורסמה תוכנית לימודים חדשה בהיסטוריה לבתי הספר הערביים, שכללה התייחסות להיווצרות בעיית הפליטים. אלא שפרסום שני ספרי לימוד שנכתבו בהתאם לתוכנית, והתייחסו לנרטיב הפלסטיני, לא אושר בידי משרד החינוך.

הכותבים של שנות ה-90 והאלפיים היו ברובם אקדמאים ערבים ישראלים, שהצגת המאורעות גם מזווית פלסטינית היתה חשובה בעיניהם. הם קיוו שישראל איננה עוד חברה מונוליתית, שאינה מסוגלת להכיל את הקול הפלסטיני לצד הנרטיב הישראלי המקובל.

ואמנם, בשנתיים האחרונות חלה תפנית. תוכנית הלימודים בהיסטוריה לערבים עודכנה, ושני ספרי לימוד כבר ראו אור במסגרתה. באלה מוזכרות השאיפות הלאומיות של הערבים בפלסטין כסיבה המרכזית לסכסוך עם היהודים. המלה נכבה אמנם אינה מוזכרת במפורש, אך שם הפרק – "מלחמת 1948 או מלחמת העצמאות (כפי שמכונה בידי הישראלים)" מזמין דיון בהשקפות שני הצדדים.