רשתות השיווק מובילות בזינוק הדרמטי במחירים, כך קבע כתב "דה מרקר", נתי טוקר (3.2). לדבריו, ב-2024, שבמהלכה העלו היצרנים מחירים ב-1.7% בלבד, נדרש הצרכן הישראלי לשלם תוספת של 4.3% על מוצרי המזון – פער של פי 2.5, והוסיף: "יתרה מזאת, מחירי חומרי הגלם המיובאים אפילו ירדו ב-0.7%, אך הצרכנים לא ראו זכר להוזלה במדפים". מאז 2021 התייקר המזון ב-17.7%, בעוד שמדד המחירים הכללי עלה ב-15.1%. המשמעות – ענף המזון מוביל את יוקר המחיה בישראל, עם התייקרות חדה בהרבה משאר המשק.

רשות התחרות כבר זיהתה את המגמה: במחקר שפורסם לאחרונה התגלה, כי בעוד שהיבואנים ספגו ירידה ברווחיות בשנים 2023-2019, הרשתות דווקא הגדילו את חלקן ברווח הגולמי. הנתונים מחזקים את החשד שהפער בין המחיר בשער המפעל למחיר בקופת הרשת הולך ומתרחב. "בשורה התחתונה, בעוד כולם מפנים אצבע מאשימה זה לזה, הצרכן הישראלי משלם את המחיר – תרתי משמע. הנתונים החדשים מעלים שאלות נוקבות על מבנה שוק המזון בישראל, ובמיוחד על כוחן של רשתות השיווק בקביעת המחיר הסופי לצרכן", הדגיש טוקר.

גישות שונות

לדברי ברברה סבירסקי, חוקרת ואחראית על ניהול קשרי קהילה במרכז אדוה, "הרבה דברים נאמרים על יוקר המחיה הגבוה בישראל, שבעת האחרונה ממשיך ועולה מפי אנשי אקדמיה, מכוני מחקר חברתיים וכלכליים, פוליטיקאים וכמובן עיתונאים". קריאה בדבריהם, סבורה סבירסקי, מגלה שלוש גישות שונות.

הגישה האחת המודגמת בסקירה שפרסם המכון הישראלי לדמוקרטיה תחת הכותרת: "יוקר המחיה בישראל", היא הגישה "האופטימית". גישה זאת שמה את הדגש בשיפור שחל ברמת החיים בישראל בשנים האחרונות וטוענת שהמצב לא כל כך גרוע: "שלא כמו התפיסה הרווחת בשיח הציבורי, עליית המחירים בישראל בעשור האחרון הייתה מתונה יחסית לממוצע" במדינות הקפיטליסטיות הגדולות. על פי גישה זו, העלייה בהכנסה הממוצעת של משקי הבית — בכל רמות ההכנסה – הייתה גבוהה במידה רבה מעליית המחירים והובילה לעלייה של ממש בכוח הקנייה וברמת החיים של האוכלוסייה בישראל.  יחד עם זאת, סקירה זו כוללת הסתייגות חשובה אך לא מודגשת: בכמה מהתחומים רמת המחירים בישראל עדיין גבוהה.

הגישה השנייה היא זו המתוארת בחיבור מאת עידו לן שכותרתו: "יוקר המחיה בישראל: שכר נמוך או מחירים גבוהים?". החיבור נכתב במסגרת פורום ארלוזורוב של ההסתדרות. בניגוד לגישה "האופטימית", חיבור זה קובע כי יוקר המחיה בישראל הוא אכן גבוה; יתר על כן, הוא נובע משכר נמוך ולא ממחירים גבוהים. יש לציין שמדד השכר שאליו מתייחס לן הוא השכר הממוצע לשעה ולא השכר הממוצע למשרה, כי "השכר השעתי מודד כמה שעות צריך פלוני לעבוד על מנת לקנות כמות מסוימת של מוצרים".

בישראל, עובדים ועובדות שיעור משמעותי אינם מועסקים במשרה מלאה (כ-25% בכלל מעמד העובדים לפי סקר כוח אדם לחודש אוקטובר 2023).  הטענה היא כי למרות הצמיחה הכלכלית "המרשימה" של ישראל בשני העשורים האחרונים, נשחק כוח הקנייה של השכר בהשוואה בינלאומית. ועוד: כוח הקנייה בישראל נמוך משהיה בתחילת המאה ה-21. לגבי צד ההוצאות של משקי הבית, כמה קטגוריות של מוצרים – דיור, חשמל ומים ומזון ומשקאות – "התייקרו מאד".

הגישה השלישית, שציינה סבירסקי, המוכרת לקוראי "דה מרקר" המוסף הכלכלי של "הארץ" מתמקדת במחירים ולא בשכר: דהיינו, ההוצאות עבור מזון ומשקאות. זו מתחברת לתחושה של ישראלים רבים, הרואים כיצד בקניותיהם ברשתות השיווק מתייקר המזון מקנייה לקנייה. "דה מרקר" שם דגש בעלייה ביוקר המחייה הנובעת בעיקר מרדיפת בצע של רשתות השיווק ושל חברות המזון והמשקאות. אלה מעלות מחירים מעל ומעבר לשינויים בעלויות היצור וההפעלה. הממשלה הנוכחית לא עושה מצדה דבר כדי למנוע השתוללות במחירי המזון.

היעד: מדיניות ממשלתית

שלוש הגישות מציעות פתרונות שונים להתמודדות עם יוקר המחיה. הגישה "האופטימית" רואה בהפחתת הריכוזיות ובהגברת התחרות את המפתח לשיפור המצב הכלכלי. לעומתה, גישת השכר הנמוך מתמקדת בהעלאת שכר העובדים, בשיפור פריון העבודה ובהרחבת ההשכלה כדרך לחיזוק כוח הקנייה של הציבור. גישת המחירים הגבוהים מדגישה את הצורך בהתערבות ממשלתית להגברת התחרותיות, במיוחד בתחומים כמו מזון ודיור, הנמצאים בלב ההוצאות של משקי הבית.

"עם זאת, לא נראית כיום פעולה ממשית לקידום אף לא אחת מהגישות הללו. בהיעדר מדיניות ממשלתית רחבה שמעמידה במרכז את רווחת האוכלוסיות הפגיעות, משפחות רבות בישראל נאלצות להתמודד עם יוקר המחיה ועם שכר שאינו מאפשר מחייה בכבוד" – סיכמה ברברה סבירסקי.

למאמר המלא:

https://adva.org/he/cost-of-living/

עוד בנושא: https://zoha.org.il/134015/