המחוקק הישראלי התייחס בכובד ראש לזכויות העובדים. מתוך מודעות לכך כי הדרך למימוש הזכויות באמצעות תביעה אזרחית בבתי הדין לעבודה היא מסורבלת ובלתי נגישה דווקא לאוכלוסיות הפגיעות ביותר – קבע המחוקק כי הפרות זכויות הקבועות בחוקי העבודה הן עבירות פליליות שדינן קנס ואף מאסר. מדובר בעבירות כגון: אי תשלום שכר מינימום, הלנת שכר, עבירות לפי חוק עובדים זרים כגון: אי רכישת ביטוח רפואי, ניכויים שלא כדין מהשכר, מגורים בתנאים בלתי הולמים, ועוד. פירוש קביעת האיסור הפלילי הנה, בין השאר, כי מלאכת האכיפה צריכה להיעשות בידי המדינה, וכי מטרתה הנה הרתעת ציבור המעסיקים מהפרת זכויות עובדיהם. 

אולם, המצב במשק, כפי שהוא משתקף במאות התלונות המתקבלות במשרדי עמותת "קו לעובד" ברחבי הארץ, וכפי שעולה אף מדוחות ממשלתיים שונים, מצביע על היעדר הרתעה מוחלט. היעדר הרתעה שמקורו, הצפוי, בהיעדר אכיפה. רבות דובר על מספרם המועט עד כדי גיחוך של הפקחים העומדים לרשות משרד התמ"ת. מספר הפקחים גדל מאד לאחרונה, אולם שיפור של ממש לא הורגש. ב"קו לעובד" התעורר החשד כי הסיבה נעוצה בגורם נוסף: אי גביית קנסות. 

כדי להקל על האכיפה, ולחסוך בהליכים משפטיים מסורבלים, קבע המחוקק כי עבירות רבות על חוקי העבודה יאכפו כעבירות מנהליות. פירוש הדבר כי המעסיק העבריין לא יועמד לדין ולא יוגש נגדו כתב אישום, כי אם יוטל עליו קנס, בדומה לעבירות תעבורה. הקנס הנו העונש על העבירה. אולם, בניגוד לאדם המורשע בפלילים ונלקח אחר כבוד למאסר עם הקראת גזר הדין – ביצוע העונש במקרה של תשלום קנס – תלוי ברצונו הטוב של העבריין. או כך לפחות הם פני הדברים בשטח בכל הנוגע לקנסות שהוטלו בגין עבירות על חוקי המגן. 

כמובן, שלא כך אמורים הדברים להתבצע. לשם כך, בין השאר, הוקם המרכז לגביית קנסות, אשר בידיו אמצעים רבים לגביית הקנסות מאותם מעסיקים המתחמקים מריצוי עונשם. כל מי מאיתנו, שבמקרה צבר חוב למוסד לביטוח לאומי בעת טיול לחו"ל או כדומה, גילה כמה בקלות מוטל עיקול על חשבון הבנק שלו לצורך גביית אותו חוב, כאשר הגובה היא המדינה. מדוע אם כן נראה כי אחוזי הגבייה של קנסות שמטיל משרד התמ"ת כה נמוכים? האם משרד התמ"ת מגיע להסדרים עם החייבים ומוחל על חובות? האם יש מגזרים שלמים בהם התשלום לא נאכף? האם מנסה משרד התמ"ת בדרך כלשהי להילחם בתופעה?
ב"קו לעובד" פנינו לממונה על חוק חופש המידע במשרד התמ"ת וביקשנו לקבל תשובות לשאלות אלו. ביקשנו לדעת, על כמה מעסיקים הוטלו קנסות במגזרים השונים, מה גובהם, וכמה מהם שולמו. ביקשנו לדעת האם קיים הליך של ביטול קנס או ערעור עליו, והאם ננקטו הליכים נגד עבריינים שלא שילמו את הקנסות שהוטלו עליהם. כמו כן ביקשנו לקבל לידינו רשימה של מעסיקים שהתחמקו מתשלום הקנס אשר הוטל עליהם כעונש על הפרת חוקי המגן. 

משרד התמ"ת טרח להתייחס רק לבקשה האחרונה: הוא סירב להעביר את רשימת המתחמקים מתשלום קנסות, מהטעם כי מסירת המידע תפגע בפרטיותם של המעסיקים. חוק חופש המידע מאפשר למשרד התמ"ת להימנע מפרסום מידע לגבי אדם אם אותו אדם הביע התנגדות למסירת המידע, ואף מאפשר למשרד שיקול דעת לפרסם את המידע על אף ההתנגדות. אולם, בניגוד לחוק, בחר משרד התמ"ת להעדיף מראש, וללא בדיקה פרטנית, את האינטרס של הגנה על "שמם הטוב" של המתחמקים מתשלום קנס, על האינטרס הציבורי שבחשיפת קלונם. 

האינטרס הציבורי אינו רק בקלון: הוא גם באפשרות להזהיר עובדים עתידיים ממוסר תשלומים לקוי של המעסיקים, באפשרות לתת לציבור לבחור שלא לעשות עסקים עם מעסיקים פוגעניים, אבל יותר מכל – האינטרס הציבורי הוא בשקיפות. פרסום השמות, כמו גם שאר הנתונים שהתבקשו, יסיר את החשד הכבד המתעורר לאור האכיפה הדלילה להכאיב. מדובר באינטרס של הרשות לא פחות משל הציבור, אולם משרד התמ"ת כושל, ככל הנראה, מלהבין זאת. או שמא האינטרס להסתיר את המחדל הוא כה עז שהוא מצדיק התנהגות כה משונה? 

כך או כך, משום מה רק על האינטרס של הגנה על פרטיותם של החומקים מתשלום מס מצהיר משרד התמ"ת בריש גלי. לכל שאר השאלות פשוט לא התקבלה תשובה. באוגוסט 2008 נשלחה הבקשה. בדצמבר 2008 נשלחה תזכורת. גם שולמה אגרה עבור המידע והטיפול בו. אנחנו עדיין מחכים.