בעקבות דיווח של שר הפנים מאיר שטרית על פעילות משרדו (3.9), הציג ח"כ חנא סוייד (חד"ש) בפני הכנסת ניתוח של מערכת האפליות והקיפוח, ממנה סובל השלטון המקומי בישראל.

סוייד ציין, כי הבעיה העיקרית של השלטון המקומי בישראל היא חוסר הצדק בחלוקת העושר המוניציפלי. ישנן עיריות חזקות מבחינה כלכלית, שהכנסותיהן באות מכסף ציבורי בדמות ארנונה, שמשלמים משרדי ממשלה, בנקים, בתי חולים ומוסדות ציבוריים אחרים ומאזורי תעשייה. לעומתן ישנן רשויות מקומיות שבהן לא הוקמו מוסדות ציבוריים ועסקיים, ואין להן מכרה ארנונה מכסף ציבורי. בדרך זו נוצרת אפליה בסיסית בחלוקת העושר המוניציפלי. לכן תפקידה של הממשלה הוא לדאוג לביטול האפליה הזאת.

סוייד ציין, כי הרשויות המקומיות נטולות ההכנסות מגופים ציבוריים ועסקיים גדולים, הן רשויות חלשות מבחינת הכנסותיהן. כאשר מחברים את כל הארנונה שהמועצות המקומיות הערביות מטילות ומוסיפים לכך את כל מענק האיזון שהן מקבלות ממשרד הפנים – עדיין, בחישוב לנפש, הכנסתן נופלת בשליש מהכנסתה של רשות יהודית דומה בגודל אוכלוסייתה – פער של כאלף שקל לשנה לתושב. ביישוב המונה 10 אלפים תושבים, פער זה מתבטא בחוסר תקציבי של 10 מיליון שקל, וזה ממוטט את הרשות המקומית.

הרשויות המקומיות החלשות סובלות פעמיים: פעם אחת, בשל מיעוט הכנסותיהן; ופעם שנייה, כאשר הן נקלעות לגרעון תקציבי, מתקשות לתפקד, ואז שר הפנים מחליט לפזר את המועצה המקומית ולמנות רשות מטעמו, שבאה במקום הרשות המקומית הנבחרת.

פיזור רשויות מקומיות, הדגיש ח"כ סוייד, הוא אנטי-תזה לדמוקרטיה. הפיזור בעצם מבטל את העקרון של שלטון מקומי הנבחר בידי תושבי היישוב.

הוועדות הממונות, שבראשן עומד בדרך כלל מקורב פוליטית לשר הפנים, מנהלות את הרשות המקומית בהנחיות מלמעלה, בלי שום שקיפות ובאופן בלתי-דמוקרטי.

בעיה קשה נוספת היא המחסור בתוכניות מתאר ביישובים הערביים. בשל העדר תוכנית מתאר, הרשות המקומית אינה יכולה לתכנן את הבנייה. סוייד תבע ממשרד הפנים להפסיק את הריסת הבתים, שבשל העדר תוכניות מתאר נבנו ללא התרים. סוייד הוסיף, כי בישובים הערביים המוכרים ישנם כיום 20 אלף בתים הצפויים לצווי הריסה. הפתרון הוא בגיבוש תוכניות, שייתנו מעמד חוקי לאותם בתים.

סוייד קרא לדאוג לכך, שוועדות התכנון והבנייה ישלימו את הטיפול בתוכנית בנייה תוך שנתיים. המצב, בו מחכה האזרח שש ואפילו עשר שנים לאישור תוכנית בנייה פשוטה – הוא כשלון טוטלי של מערכת התכנון והבנייה. הדרך למניעת בנייה ללא התרים אינה בהריסה, אלא במתן אפשרות לבנות לפי החוק.