אנו חווים ימים קשים מאוד ובציבור קיימת דאגה גדולה. כולנו מקווים שהנערים נפתלי פרנקל, גיל-עד שער ואיל יפרח יחזרו בשלום לחיק משפחותיהם, ובעניין הזה צריך לומר דברים ברורים וחד-משמעיים: פגיעה מכוונת באזרחים, בוודאי בילדים ובנערים, היא פשע מלחמה. זו נורמה ברורה שחלה על כולם, לא משנה מי הפוגע ומי הנפגע. אסור לפגוע במכוון באזרחים. סעיף 3 לאמנת ז'נבה השלישית, שחל בכל מקום ובכל זמן, וזה מסוג הסעיפים שאין לגביהם חריגים – אוסר לקחת בני-ערובה, כמובן בני-ערובה שאינם בעצמם חיילים המעורבים בלחימה.
אין מי שמתנגד למאמץ להחזיר את הנערים לבתיהם. אולם גם בנושא זה – ממשלת נתניהו הולכת בכיוון הרסני: ברחבי הגדה המערבית יש מעצרים, סגרים, ועוצר. אני ראיתי את התמונות הקשות שצולמו בלילה ברמאללה, אשר מעידות על התלקחות כוללת.
ההתלקחות הזו גבתה קורבנות קשים: מוחמד דודין, ילד בן 13, נהרג מכדור שפגע בחזהו בכפר דורא בשטחים הכבושים. בתחקיר הראשוני עלה שכוח הצנחנים נתקל בהפגנה, פתח באש חיה, וממנה נפגע האדם הלא-נכון – זו לשון התחקיר. הילד היה רוכל ממתקים, והוא נהג לצאת מביתו בשעות בוקר מוקדמות, בהיותו המפרנס היחיד במשפחה. קורבן נוסף הוא אחמד חליל, בן 27, אדם שלוקה בפיגור שכלי, שהיה בדרכו למסגד באזור שכם. החיילים צעקו לעברו לעצור. הוא לא הבין, והם פתחו באש חיה. הוא מת מארבעה כדורים שנורו בחזהו. אלה הן טרגדיות של יום-יום בשטחים. גם לילדים ולנערים הפלסטינים מגיע לחזור בשלום לחיק משפחותיהם.
השאלה המתעוררת היא: לאן מוליכים אותנו? מה רוצים נתניהו ושותפיו להשיג? רוצים למוטט את ממשלת ההסכמה הפלסטינית? ומה יגיע אחריה? רוצים להרוס את אבו מאזן? ומי יבוא במקומו? לכן, דווקא ברגעים האלה חייבים לומר: את מעגל המוות של כיבוש וטרור אפשר וצריך לפרוץ, לא בדרך של החרפת העימות – אלא בדרך של יציאה ממנו. כאשר אין התקדמות לשלום, המשמעות אינה עצירה במקום – אלא הידרדרות אחורה. וכאשר ישנה הידרדרות, נוצרת הסלמה חדשה. כדי לשנות את המצב הזה, חייבת להתקבל החלטה פוליטית נחושה שהולכים בכיוון ההפוך: הידברות, פיוס היסטורי, סיום הכיבוש, פתרון הוגן והגון לשני העמים בארץ הזאת, שייתן לשניהם סיכוי אמיתי לחיות פה בביטחון, בשלום ובצדק.
הצעת אי-האמון שמגישה חד"ש מבקשת לחבר בין התחום המדיני לבין התחום החברתי, כיוון שאי אפשר לנתק ביניהם. אנו עדים פעם אחר פעם, לכך שכאשר התותחים רועמים – נעלמות השאלות החברתיות. למצב עניינים זה אסור להסכים.
היום הוגשו המלצות ועדת אלאלוף למלחמה בעוני, ובהמלצות האלה יש כמה רעיונות טובים. אולם החשש הגדול, שגם את הרעיונות הטובים – הממשלה הנוכחית תמסמס. רק בשבוע שעבר, ארגון OECD פרסם דו"ח, ממנו עולה שישראל מחזיקה במקום השני – צמוד למקסיקו – בשיעורי העוני. אבל לא מדובר בגזירה משמיים, אלא בתוצאה של מדיניות. החרפת העוני היא נגזרת של המדיניות הקפיטליסטית הקיצונית, ובמיוחד בעשור האחרון.
מה שבמיוחד צועק בחסרונו ממסקנות ועדת אלאלוף, זו ההתייחסות לסוגיית השכר. בישיבת סיעת "יש עתיד", אמר שר האוצר יאיר לפיד, שהוא מסכים עם ועדת אלאלוף כי המפתח ליציאה מהעוני בישראל הוא כניסה לשוק העבודה. אבל יש לי חדשות לשר האוצר: 60% מהעניים בישראל הם אנשים עובדים. אנשים שבוקר-בוקר קמים לעבודה, עובדים יום ארוך, וחוזרים בשעה מאוחרת לביתם, מותשים, אולם עדיין עניים. לכן, אם באמת רוצים להתמודד עם בעיית העוני, חייבים להעלות את השכר. אסור להרשות שאנשים יעבדו קשה, אולם לא יוכלו להתפרנס בכבוד.
לאחרונה אמר שר הכלכלה נפתלי בנט, כי מחצית העובדים בישראל משתכרים מתחת ל-6,000 שקל בחודש. אלה דברים קשים, אולם אין זה מספיק להצביע עליהם – אלא יש גם צורך לקדם שינוי. 64 חברי כנסת, הן מהאופוזיציה והן מהקואליציה, הבינו כבר את הצורך להיענות לקולות העולים מהציבור וחתמו על הצעת חוק שעניינה העלאת שכר המינימום מ-23.12 שקלים בשעה, כפי שנהוג כיום, ל-30 שקלים בשעה, כפי שאנחנו מציעים. אולם הממשלה עדיין לא הודיעה כי גם היא נענית לקריאה זו.
לכן, הממשלה הזו אינה ראויה לאמון הכנסת, בגלל מדיניותה בכל המישורים. נחוצה ממשלה אחרת, שתוכל להוביל לעתיד של שלום, ביטחון וצדק חברתי.
ח"כ דב חנין
דברי ח"כ חנין בעת הנמקת הצעת אי-אמון בממשלה של סיעת חד"ש בפני מליאת
הכנסת בשבוע שעבר. הדברים מתפרסמים בגיליון השבוע של "זו הדרך"