זמן סירוב: על הקמת רשת מסרבות

 

תנועת הסירוב תפסה ב-15 השנים האחרונות מקום משמעותי בארסנל כלי המאבק בכיבוש ובמדיניות הכוחנית והתוקפנית של מדינת ישראל. דור אחר דור ושנתון אחר שנתון, נקודת העמידה של האזרח מול הצבא מהווה את רגע הפוטנציאל עבור אנשים רבים להשמיע את קולם ולהתנגד למדיניות ההרסנית הפוגעת בחברה שלנו, בביטחון שלנו, באפשרות לדמיין כאן אי פעם שלום.

בשנת 2001 הייתי חלק ממכתב השמיניסטים, הקבוצה הראשונה של בני נוער הצהירו במופגן על כוונתם לסרב לשרת בצה"ל. הסירוב ההוא זכה לכיסוי תקשורתי וציבורי רחב מאוד, הוזמנו לדבר בכל מקום בארץ ובעולם, ובני נוער רבים נחשפו לשאלה שהעלינו סביב המשמעות המוסרית של השירות בצה"ל.

הגל הציבורי ההוא של עלה מדרגה כשכמה חודשים אחרינו החלו לצוץ מכתבי סרבנים של חיילי מילואים – מכתב הטייסים, מכתב סיירת מטכ"ל, אומץ לסרב ועוד. מאז, בכל כמה שנים צצה תנועת סירוב חדשה, ותמיד אנו מופתעים כמה רחב  החלון לדיון בפשעי המדינה שאקט של אי ציות אזרחי פותח.

לצד המאבק הרחב יותר נגד המשטר הגזעני והכובש, תנועת הסירוב מייצרת פוטנציאל של תקווה, מייצרת השראה – וסכנה עבור המשטר. יועצו של אריק שרון אמר לאחר ההתנתקות שמכתב הטייסים גרם לשרון להבין שלא לעד יסכימו טייסים להפציץ את עזה הכבושה. ההתנתקות לא הייתה פתרון הומאני יותר, אבל הוא נבע מההבנה שהמשך הכיבוש יתקל בהתנגדות של אנשים שכבר לא מצייתים.

זה מה שיש לנו לומר מול ההקצנה של השלטון והממשלה הנוכחית. הממשלה הימנית ביותר מוציאה כל שבוע החלטה קיצונית ומפחידה יותר מקודמתה. מולן עלינו להתחיל לחשוב במסגרת כלים אחרים מאלה שהתרגלנו אליהם. העמידה מול צו הגיוס מאפשרת לאזרח להדגים לציבור אי-ציות ולסמן בכך גבול עבור השלטון.

 

לא רק תל אביבים

לפני שנתיים החלה להתארגן קבוצת סרבני גיוס חדשה – הסרבניות של 2014. קבוצה מדהימה של בני נוער חכמים שיוצאים נגד המקובל בחברה שלהם, בבית הספר, ולפעמים גם נגד המשפחות והחברים. הם מגוונים בהרבה מכל מכתב סרבנים לפניהם – פעילי התנועה המרכזיים ואסיריה הגיעו מתל  אביב   ומבת  ים,  מראש  העין   ופתח  תקווה,  מחדרה ומרמת גן, מבני ברק ומבאר שבע, מקיבוצים, ממושבים, מאשדוד ומלוד. הסטיגמה הישנה של סרבנים כקבוצת אליטה התמסמסה מול הדמוגרפיה של הקבוצה, שהורכבה מכל המגוון הזה כבר מראש.

2016-02-28_211042

הקבוצה, אותה ליוויתי, מילאה תפקיד מרשים במחאה נגד המלחמה האחרונה בעזה (קיץ 2014) כשיצאה בהפגנות ובמיצג מחאה בזמן שהשמאל המקומי ברובו עוד היה המום ומיואש. באותו קיץ יצרו איתי קשר יוזמים של שלושה מכתבי סירוב נוספים: של חיילי מילואים שפורסם בוושינגטון פוסט, של בוגרי יחידת 8200 ושל בוגרי התיכון למדעים ואמנויות בירושלים.

מתוך הפעילות מעוררת התקווה הזו צמח הרעיון לארגן כנס כללי של כל תנועות וקבוצות הסירוב, יחד עם תומכי הסירוב. בתמיכתה הצמודה של תנועת "יש גבול" הוותיקה בתחום, הכנס יצא לפועל באוקטובר 2014. בסופו, אחרי דיונים מעמיקים, המסקנה המרכזית הייתה שנוכח המשותף הרב בפעילויות, ברעיונות ובמסרים, נחוץ גוף תיאום וקישור בין הקבוצות והארגונים השונים. ממפגשים של פעילים שונים נולדה "מסרבות – רשת סרבנות פוליטית". תפקידה – לקשר בין כל הקבוצות, הארגונים והיוזמות, להציע שיתופי פעולה ולאפשר לפעילים מעוניינים ותומכים פלטפורמה לפעילות פוליטית של סירוב והתנגדות. הקמנו את הרשת במהלך 2015, והיא החלה לעבוד לקראת סוף השנה.

 

המבחן הראשון – תאיר קמינר

במקביל להקמת הרשת הוקדם תאריך גיוסה וסירובה של תאיר קמינר, שהייתה פעילה בהקמת הרשת. תאיר החליטה זמן רב מראש כי אינה מתכוונת להתגייס, וגם לא להשתחרר באחת הדרכים העוקפות. היא החליטה לסרב באופן ישיר ופומבי – ולנהל קמפיין סירוב משמעותי. (יצויין כי מבחינתנו סרבנות לא נמדדת בשהות בכלא – גם אנשים שנמנעים משירות בצה"ל בדרכים אחרות נחשבים כסרבנים כל עוד הסיבות שלהם לעשות כן הן פוליטיות, אידיאולוגיות, עקרוניות ומוסריות).

המבחן הראשון של "מסרבות" הניב הצלחה למעלה מן המצופה: כניסתה של תאיר לכלא לוותה בגל תקשורתי עצום וחסר תקדים ביחס לכליאתו של סרבן יחיד. ארבע הפגנות תמיכה בתאיר התקיימו בחודשיים אלה, בכל אחת מהן השתתפו קרוב למאה מפגינים, ומאות מכתבי תמיכה נשלחו לתאיר. ההד הציבורי היה כה רחב עד שכל האסירות בכלא ידעו מי היא ומדוע היא יושבת איתן, מה שגרם לכך שתאיר שוב ושוב מוצאת עצמה במרכז מעגלי שיח פוליטי בכלא, מסבירה שוב ושוב לאסירות שונות את הרציונל מאחורי הסירוב שלה, את מה ששגוי באופן בסיסי בשליטה של ישראל בעם אחר, את הרעיון של אי השתתפות בפשעי מלחמה. בינתיים מחוץ לכלא יו"ר הרשימה המשותפת, איימן עודה (חד"ש), הקדיש לתאיר נאום במליאת הכנסת, והפרלמנט הבריטי ערך דיון בעניינה.

כשהייאוש גדל, הימין מתחזק באופן מתמיד, והשמאל הציוני מתפורר, רשת "מסרבות" היא דוגמא חשובה לדרך בה פעילים מבודדים – ותיקים וחדשים – מוצאים דרך חדשה לשלב כוחות כדי להשמיע קול של התנגדות ושל אלטרנטיבה. המאבק נגד הכיבוש והגזענות ובעד דמוקרטיה ושוויון דורש מאיתנו למצוא כלים נוספים שכאלה, לאיחוד כוחות, להפצת מסרים של תקווה ולהצבת דוגמא, כמו במעשה של תאיר קמינר, שדוחפת את כולנו קדימה.

 

נועה לוי

 

הידיעה מתפרסמת בגיליון השבוע של "זו הדרך"