השנה מולאות 120 שנה להולדתה של רות לוביץ' – המנהיגה הקומוניסטית, מנהיגת הנשים, העיתונאית והסופרת. כחברה במפלגה הקומוניסטית הפלשתינאית, שפעלה במחתרת בשנים 1942-1924, נעצרה לוביץ' פעמיים – ב-1932 וב-1936. בשני המעצרים פעל שלטון המנדט הבריטי מתוקף "תקנות ההגנה לשעת חירום". מעצר לפי תקנות אלה בוצע לא בהליך משפטי אלא בהחלטת הבולשת הבריטית. עילת המעצר ב-1936 הייתה תמיכה בשביתה הכללית בדרישה לעצמאות הארץ, עליה הכריזה מפלגת איסתקלאל (העצמאות).

להלן קטעים (מקוצרים) מזיכרונותיה של רות לוביץ' על חודשי מעצרה ב-1936, בעת שהייתה חברת מזכירות סניף תל-אביב של המפלגה. את זיכרונותיה פרסמה בספרה האוטוביוגרפי "בחרתי לחיות במאבק", 1985.

בכלא הנשים בבית-לחם כלואות עשרות חברות. יש ביניהן ותיקות במפלגה וחדשות, מבוגרות וצעירות. מצויות כאן חברות שהיו כבר לדיירות קבע בכלא זה ויש "ירוקות" הטועמות לראשונה את טעם הסורגים. אם תשאלו אסיר פוליטי, מהו הדבר הקשה ביותר בכלא, יאמר: העדר הפרטיות. וכי איזו פרטיות אפשרית בחדר בו מצטופפות 20 נשים יחד? ובכל זאת יצרנו לנו "פינות משלנו", שם אפשר היה להינתק מהסביבה, לחשוב בסתר, ואפילו לבכות קצת ולחלום על היום בו תצאי ותהיי חופשית…

השכמת החובה היא בשעה שש. פטורות מקימה רק החולות. חנה היא מדריכת ההתעמלות שלנו. לבסוף כולנו נשמעות לה. ההתעמלות מצילה אותנו מהניוון הפיסי. יש לנו קצת ספרים, גם אם לא מובחרים. אני לומדת רוסית וערבית. הניסיון בעבודת המחתרת לימד אותנו את אימוץ כוח-הזיכרון: למדנו להרצות הרצאות ארוכות ללא רשימות, למדנו לזכור מובאות. אנו לומדות לא רק בעיות מדיניות-רעיוניות. יש לנו ועדה לתרבות ולאמנות; אנו לומדות שירה וריקוד, סריגה, רקמה, ציור.

ה-1 במאי

מי אמר שאי-אפשר לחגוג חגים בכלא. אפשר גם אפשר! לא הספקתי להתאקלם בכלא וכבר חגגנו את ה-1 במאי. ההכנות היו חשאיות ולסוהרים נודע דבר חגנו רק בשעת שירת האינטרנציונל, אותו שרנו בכל כוחנו ליד החלונות הפתוחים, בדיוק בשעה 10 על-פי השעון העירוני של בית-לחם, שצליליו הגיעו אלינו מבעד לחלונותינו.

תור העונשים בא לאחר מכן. לעתים קשים ולעתים קלים יותר. ואולם מעולם לא יכלו למנוע אותנו מלחוג ולהרגיש את עצמנו כחלק של המיליונים החוגגים באותו יום. אנו עושות סדר יסודי בחדר הגדול, המרפסת, מכינות בגדים חגיגיים. התרגשות. כל דבר שצבעו אדום משמש אותנו להכנת דגלים  וקישוטים לקירות.

עוד ב-1930, לאחר שביתת-הרעב שלהם שנמשכה עשרה ימים, הובטח לאסירים הפוליטיים "רז'ים" (משטר) שהאנגלים הגדירוהו "סטנדרט אוף לייף". השלטון הבריטי ניסה לעקוף בכך את תביעת הקומוניסטים שיובטחו להם תנאים מיוחדים של אסירים פוליטיים. על-פי "רז'ים" זה זכאים היו האסירים שלנו לקבל מיטות, מזון משופר, להחזיק ספרים, נייר ועט, לכתוב מכתבים לקרובים. ואולם הנהלות הכלא ביטלו תדיר זכות זו או אחרת – באמצעות הטלת עונשים על "עבירות" שונות. העונש החמור ביותר היה כליאה בצינוק, על מים בלבד, ללא לחם.

עירומות

היום התחיל כרגיל, עד ששמענו צעקות מתא אחר, באגף השמאלי: "חברות! מלבישות אותנו בכוח בגדי אסירות! תפעלו מיד!". אי-שם נטרקו דלתות והשתרר שקט. כיוון שהיינו נעולות, ביקשנו מאחת האסירות הפליליות, פאטמה, שעברה אותה שעה בפרוזדור, לברר את פשר העניין. פאטמה חזרה וסיפרה לנו בלחש: "יש שלוש בחורות עירומות".

עמדנו ליד החלונות ופתחנו בצעקות: "קומנדאנט! קומנדאט!". סוף-סוף הגיעה אלינו המפקחת, גברת ג'קסון. "מה קרה?", שאלה בקול חמור. "רוצים להלביש בכוח את חברותינו בגדי-אסירות. לא נסכים לזה!", ענתה שרת החוץ שלנו. "זה נגד הנוהג המקובל!". היא השיבה בלעג: "מי אמר שזה נגד החוק? אתן לוקחות את החוק לידיכן? בשביל דבר כזה צריך להקים רעש כזה?".

ציפינו לתשובה הזאת, וגם למחרת המשכנו בציפייה. המתח גבר, ואז, ללא שום הודעה מוקדמת, נפתחה הדלת ונכנסו שלוש חברות: גינה מפתח תקוה, צפורה מתל-אביב וחנה מחיפה. גינה סיפרה שעם הבאתן לכלא אמרו להן להסיר את הבגדים, ללבוש בגדי אסירות ולצאת לעבודה. "מה פתאום? אינכם יודעים שאנו קומוניסטיות? תוציאו את זה מהראש" – השיבו הן. "גינה מדברת אנגלית רהוטה. המפקחות הבינו אותה היטב", הוסיפה ציפורה. גינה המשיכה: "הפשיטו אותנו בכוח. לא היה להן קל לעשות זאת. שרטנו אותן, נשכנו. הן קרעו את הבגדים מעלינו. נשארנו עירומות וכך התהלכנו כמו חוה אמנו".

זה מיסטר לנין

יום אחד חזרה גינה מהמטבח, פניה קורנות וחבילה קטנה בידה. את החבילה החביאה ואת תוכנה שמרה בסוד. בערב החג [7 בנובמבר, יום המהפכה ברוסיה] הפתיעה אותנו: פרשה לפנינו סדין, שלפה מהחבילה שלה פחם (שגנבה מהמטבח) והחלה מציירת. "זה לנין! לנין ממש!" – קראנו משסיימה את עבודתה.

למחרת בבוקר, כאשר חדרנו כבר היה מוכן לחגיגה ודיוקנו של לנין מתנוסס על אחד הקירות, נפתחה לפתע הדלת ונכנסו גב' ג'קסון וסגניתה. גב' ג'קסון נעמדה מול דיוקנו של לנין.  אחר כך אמרה בנעימה רגועה: "אני מכירה את הג'נטלמן הזה. זה מיסטר לנין". לא הוסיפה דבר ופנתה לעבר הדלת. גינה הייתה גיבורת היום.

עוד בנושא: https://zoha.org.il/137687/