ויווק צ'יבר: פרק 11 | המפלגה הקומוניסטית הישראלית

פרק 11

לימודי המוכפפות כאידאולוגיה

11.1

ערפול הקפיטליזם

לא זאת בלבד כי אין ביכולתם של לימודי המוכפפות להוות תיאוריה להפיכת הקפיטליזם גלובלי, הם אף לא יכולים לשמש כביקורתו, משום שהם מייצגים בחוסר דיוק שיטתי את האופן אשר הקפיטליזם פועל בו. נוכחנו בדוגמאות לנטייה זו בכל פרק ופרק.

אנשי לימודי המוכפפות מייחסים לבורגנות משימה דמוקרטית אשר היא, למעשה, זנחה ואף נלחמה כנגדה. הרעיון כי תרבות דמוקרטית מודרנית נובעת מגמילות החסדים של הקפיטליסטים הינו מרכזי לעבודתו של ראנאג׳יט גוהה. ראינו בפרק 5 כי דיפש צ׳אקרבאטי גם הוא מקבל טיעון זה; ואכן, הנחה שזורה כחוט השני בספרות סאב-אלטרניסטית ענפה. זה כמובן שגוי מתחילתו ועד סופו. אך לכך יש אפקט מכפיל. רבות מן הטעויות העוקבות של מסגרת לימודי המוכפפות נובעות ישירות מטעות ראשונית זו. שני משגים מרכזיים הם כי האלימות והסמכותנות של מדינות פוסט-קולוניאליות רבות כל כך ניתנות להסבר מתוך העובדה כי המעמדות הקפיטליסטיים שלהן נכשלו בהעתקת הישגיהם של קודמיהם האירופים (פרקים 2-4); והטיעון כי התודעה הדמוקרטים בתנועת העובדים תובעת התמרה קודמת זו של התרבות הפוליטית בידי הבורגנות.

לימודי המוכפפות מקבלים סיפור רומנטי באשר ליחסי הכוח בקפיטליזם. בעשותם כן, הם מערפלים כיצד כוח מתפקד למעשה בחברות קפיטליסטיות. יתרה מכך, תיאורטיקנים סאב-אלטרניסטים שוגים בהטפתם כי צורות השליטה השוררות בתצורות פוסט-קולוניאליות אינן קפיטליסטיות, וכי אין, על כן, לנתחן באמצעות הקטגוריות שפותחו בידי הכלכלה הפוליטית (פרק 5). בטיעון זה, דיכוי ואלימות במסגרת יחסי העבודה נראים כסטייה מן הקפיטליזם, כאשר למעשה הם היו, ועודם, צורת הכוח המועדפת בידי המעסיקים לאורך רוב ההיסטוריה של הקפיטליזם. לימודי המוכפפות מרטשים את האלימות החוצה מהקפיטליזם המודרני.

היא מעריכה בחסר לא רק את יכולת הקפיטליזם להסכין להטרוגניות-״שוני״-אלא אף לקדמה באופן פעיל. נראה כי תיאורטיקנים סאב-אלטרניסטים, יחד עם רבים מעמיתיהם בלימודים הפוסט-קולוניאליים, מניחים שכדי שההון ייהפך אוניברסלי, עליו להיהפך גם להומוגני. רעיון בסיסי זה הוא הבסיס למלוא טיעונם בprovincializing europe- ביקורתם את העבודה האבסטרקטית, ניתוחם את history 1 וhistory 2, וכמובן ניתוחם המיוסר את ההיסטוריציזם (פרק 9). זהו גם הבסיס אשר על פיו הם דוחים את הקונספציה של מרקס בדבר העבודה האבסטרקטית (פרק 6). ללא ספק, נכון כי הקפיטליזם אכן מפוגג הבדלים חברתיים מסוגים רבים. אך הוא גם משמר ומחולל הבדלים. שתי תוצאות אלו עקביות לחלוטין עם (הגיון) הקפיטליזם. בהתעקשותם כי האינדקס לאוניברסליזציה הקפיטליסטית הוא מידת ההומוגניזציה החברתית, הסאב-אלטרניסטים כפותים עד כדי הכחשת עצם קיומו של הקפיטליזם אף באותם אזורים אשר הוא היכה שורש עמוק בהם, ואף מכריזים על אותן התוצאות אשר הן השלכות ישירות של הדינמיקה הקפיטליסטית כחריגות.

הם כושלים בזיהויים את הלחצים שהקפיטליזם מפעיל על מוסדות לאומיים, ובכך מעריכים יתר על המידה את תפקיד האידאולוגיה. דבר זה ניכר במיוחד באבחנתו של צ׳אטרג׳י את הלאומיות המודרניזטורית. צ׳אטרג׳י מסביר את הפנייה למודרניזציה כתוצאת ההפנמה של הלאומיות את האידאולוגיה המערבית- ולא כתגובה רציונלית ללחצים כלכליים וגיאו-פוליטיים. על כן, הוא אך מכחיש את שמנהיגים לאומיים רבים כל כך ראו כמובן מאליו- כי לצד כל דבר אחר שהמדינה הקולוניאלית הייתה עושה, היא הייתה מוכרחה למצוא דרך לקידום כוחות הייצור המקומיים. הראיתי בפרק 10 כי טיעון זה לא מחזיק מים. אך יתרה מזאת, הוא מטשטש עובדות ממשיות בנוגע למגבלות אשר הקפיטליזם משית על אסטרטגיות פוליטיות לאומיות.

ישנן שתי השלכות רבות-חשיבות למשגים אלה. הראשונה די ישירה: התיאוריה הפוסט-קולוניאלית, כפי שפותחה בידי לימודי המוכפפות, מאבנת שלא כהלכה את חוקי התנועה ומסלולה של המודרניזציה- לא רק במזרח, למרות שזהו בוודאי המקרה שם, אלא גם במערב. היא כושלת בזיהוי הדינאמיקות הממשיות אשר מניעות שינוי פוליטי, מזהה שלא כהלכה את השחקנים הרלוונטיים, מייחסת להם העדפות או אינטרסים אשר אין להם, ומסרבת לזהות את המגבלות אשר שחקנים חברתיים מקבלים את החלטותיהם תחתן. זהו כישלון דרמטי לתיאוריה המתיימרת לתפוס את מקומן של התיאוריות השולטות של השינוי החברתי. התוצאה השנייה הנובעת נובעת מניתוח היסטורי שגוי זה: בשל משיכתה ל״תיאוריה גדולה״ (grand theory-תיאוריה אבסטרקטית המתרחקת מן המציאות הקונקרטית), תיאורטיקנים סאב-אלטרניסטים לא מסתפקים ביצירת סוציולוגיה חברתית (לוקה בחסר). הם ממשיכים בהצדקת הסוציולוגיה שלהם באמצעות יצירת תיאוריית-על (metatheory) מבולבלת באשר לדטרמיניזם, סוכנות, אבסטרקציה, הסבר, ועוד. על כן, על מנת להצדיק את התרבותנות שלו בנוגע למוביליזציה של עובדי (בד) היוטה, צ׳אקרבארטי מגולל תיאוריה מפוקפקת על תפקיד הצרכים בסוכנות חברתית; ומשום שהוא מזהה באופן שגוי אוניברסליזציה עם הומוגניזציה, הוא יוצר קטגוריה הקרויה ״היסטוריציזם״, ובכך ממציא משפחה שלמה של טעויות קונספטואליות מבית מדרשה של הנאורות אשר למעשה אינן קיימות. הבלבול מקיף לא רק את מה שקרה בהיסטוריה, אלא אף את השאלה כיצד לחשוב על מה שקרה בהיסטוריה.

מהון להון, הקפיטליזם הופך לדבר מה די מסתורי בתיאוריה של לימודי המוכפפות. למרות שהמילה מופיעה בתדירות מאלחשת בניתוחיהם, היא משוללת תכונותיה הסיבתיות המרכזיות. ה״קפיטליזם״ שלהם הוזה בורגנות אשר חולקת דמיון מועט, אם בכלל, עם שחקנה ההיסטורי הממשי; הוא יוצר יחסי כוח המגלמים אך תת-קבוצה של יחסי השליטה אשר ההון עושה בהם שימוש. הוא משולל הכוח המתמיד אשר ראינו כי הוא מפעיל למעשה; לזכותו נזקף כוח מקיף-כל רב כל כך עד כי כל מקרה ידוע של הקפיטליזם מוכרח להתגמד לעומת הרעיון- דבר המדרבן את צ׳אקרבארטי להכריז כי עצם רעיון האוניברסליזציה מוטעה. באופן טבעי, אם תיאוריה אינה מסוגלת להסביר באופן בסיסי את אופן הפעולה של הקפיטליזם, אזי עצם הרעיון של החלפתה את הניתוח המרקסיסטי, או כל ניתוח רדיקלי אחר לצורך העניין, אין לקחתו ברצינות. לימודי המוכפפות מכירים, לפחות הכרה שבשתיקה, כי שפי שהיה בזמנו של מרקס, הסוגיה המרכזית בתקופתנו הינם עדיין כוחותיו ההרסניים של הקפיטליזם הגלובלי. משום כך אין הם מסוגלים ״להוציא את הדיבוק״ (הקפיטליזם) מאוצר המילים שלהם, אף אם הוא חולק אך דמיון מועט לקונספציה כפי שאנו מכירים אותה. וזהו מה שהופך את כשלונם למהמם אף יותר: בידיהם, אף הכוח החברתי והמבני החזק בעולם הופך לאבחת עשן, דבר מסתורי כל כך עד כי לא ניתן להיות בטוחים בקיומו.

11.2 תחיית האוריינטליזם

בעוד לימודי המוכפפות כושלים בניתוחם את הקפיטליזם, הם גם לא מסוגלים להוות את חוד החנית של הביקורת האנטי-קולוניאלית או האנטי-אימפריאליסטית, משום שהם מקימים לתחייה את המיתולוגיה האוריינטליסטית במירעה.

לימודי המוכפפות מתעקשים כי ״סוכנים״ מזרחיים פועלים במסגרת פסיכולוגיה פוליטית שונה לחלוטין משל סוכנים מערביים. זהו אולי סיפור המעשיות הישן ביותר של תפישת העולם האוריינטליסטית. לא קשה להבין מדוע הוא תופס מקום כה מכריע בין האידאולוגים האימפריאליים- אין בנמצא צידוק יעיל יותר לשלילת זכויותיהם וחירויותיהם של עמים מאשר הנימוק כי עמים אלו פשוט אינם מעריכים חירויות אלו, או כי הם לא מונעים בידי צרכיהם החומריים- בסך הכל, כי אין הם זכאים לאותן ההגנות אשר אנו זכאים להן משום שהם לא ״חושבים כמונו״. אחת מן התרומות המתמידות של התנועות האנטי-קולוניאליות/אימפריאליסטיות מן המאה האחרונה הייתה גילוי האופי האידאולוגי של רעיונות אלו- ועדיין, בשמה של הביקורת הרדיקלית, אלו הן אותם הנימוקים עצמם אשר לימודי המוכפפות מעלים מן האוב. נוכחנו בכך באופן מיוחד בפרקים 7 ו8, העוסקים בפסיכולוגיה הפוליטית של המעמדות העמלים.

הם מייחסים מדע, רציונליות, אובייקטיביות וסגולות דומות למערב, במקום להתייחס אליהם כמשותפים לשתי התרבויות. זהו טיעון מרכזי בניתוחו של פארטה צ׳אטרג׳י את הלאומיות הקולוניאלית, אך הוא חבוי גם בעבודות רבות של דיספה צ׳קרבארטי. על כן המסקנה הביזארית על פיה עצם גיבושה של אסטרטגיה פוליטית המנווטת בידי ההגיון במזרח, משמעה כניעה להכפפה מתמדת.

העלאתם על נס את המקומי, את הפרטיקולרי– הן כ history 2 הן כ ״פרגמנט״- סופה בהצדקת האקזוטיזציה של המזרח. דבר זה ניכר במיוחד בעבודותיו של דיספה צ׳קרבארטי, העומדת לביקורת בפרק 10, אשר בונה אונטולוגיה חברתית שלמה בהגנה על האקזוטי. הבחינו כי דבר זה נובע במישרין מן ההבנה השגויה של הקפיטליזם. משום שהקפיטליזם מובן שלא כהלכה כתובע הומוגניזציה מושלמת, כל סטייה מדחף הומוגניזטורי זה נראה כהתנגדות להיגיון המופשט של ההון: כל פרקסיס אשר לא מתמצה בהיגיון המופשט של ההון הינו, על כן, התנגדות להון. מבט חטוף של פרקטיקות כאלו יכול לקשר אותן לתיאוריה אמנסיפטורית, ועל כן מטה אוזן למומחה האזורי האמיץ בחיפושו אחר אין ספור ״פרטיקולריזמים ונקודות שוני מהותיות״ של האיזור, בין אם הודו, בוליביה או טורקמניסטן, וככל שיהיה שולי ומסתורי יותר, מה טוב. הפרקטיקות השונות כולן מפורשות כדרך חיים, או טוב יותר, כדרך ידיעה, אשר נמלטה מאחיזתו הטוטאלית של ההון, ועל כן מוצגת כנתיב מילוט אפשרי ממנו. אוריינטליזם מסורתי נארז אפוא מחדש כהתנגדות להון.

ניתן למנות מאפיינים נוספים של התיאוריה הפוסט-קולוניאלית אשר תכליתם מהותנות של המזרח. מטרת דיוננו, בכל אופן, איננה להרכיב רשימה מקיפה של עוונות אלו כמו הדגשת כמה מדוגמאותיה המובהקות יותר.

לאור המסקנות הקודמות, אנו יכולים לדחות בכל פה כל נימוק באשר לערך התיאוריה הפוסט-קולוניאלית כמסגרת אנליטית או כביקורת אנטי-אימפריאלית. בחנו נא את התיאור המוצע בידי רוברט ג׳יי סי יאנג בטקסט המוכר postcolonialism: an historical introduction, אשר הוא ממזג בו מחשב פוסט-קולוניאלי למסורת התנועות הסוציאליסטיות והאנטי-קולוניאליות. הוא מאפיין זאת כצורה של ביקורת אשר ״כוללת את מורשת המסורת הסינקרטיסטית של המרקסיזמים שהתפתחו מחוץ למערב במהלך המאבקים האנטי-קולוניאליים״; זוהי ״צורה של כתיבה אקטיביסטית אשר מביטה אחור לעבר המחויבות הפוליטית של תנועות השחרור האנטי-קולוניאליות ושואבת את השראתה מהן, בעודה מזהה כי הן פעלו לעתים רבות תחת שיקולים שונים ביותר מאלו הקיימים בהווה.״ כדי להדגיש נקודה זו, יאנג מאתר את אילן היוחסים של התיאוריה הפוסט-קולוניאלית לא רק ללנין ולרוזה לוקסמבורג, אלא אף למארקס ולאנגלס עצמם. בתנועתו קדימה, הוא משרטט קו שמקורו בכתיבה האנטי-קולוניאלית של מארקס, דרך ״טיוטת התזות על השאלה הקולוניאלית והלאומית״ של לנין עד לכתבים המהפכניים של מאו, קברל, מקרומה ומשם לדרידה וללימודי המוכפפות. הדרך ממרקס מובילה ישירות ללימודי המוכפפות.

כעת אמור להיות כבר מובן כי תיאורו של יאנג שגוי מזעזע במשגהו. ודאי, ניתן להעלות נימוק משכנע לטובת חיבור בין הכתיבה האנטי-קולוניאלית של קברל ונקרומה, אפילו זו של פאנון, לבין הסוציאליזם של לנין או של מרקס. יהיו נקודות הייחוד של מחשבתם אשר יהיו, הם היו כולם מחוייבים עמוקות למציאות האוניברסליזציה הקפיטליסטית ולאנושיות הבסיסית המחברת את המעמדות העמלים במזרח ובמערב. כולם הכריזו על דבקותם בפרויקט הנאורות, במדע, ברציונליות ובאמנציפציה האוניברסלית. אך זה עתה ראינו, בפרטי פרטים, כי לימודי המוכפפות, והתיאוריה הפוסט-קולוניאלית בכלל, מצויה במתח עם, או פשוט דוחה את אלו כתרופות אליל. לא מדובר באי-הסכמתם של תיאורטיקנים סאב-אלטרניסטים ליסודות מסוימים של התיאוריה המוצעת בידי הסוציאליזם האנטי-קולוניאלי- אלא כי התיאוריה שלהם מצויה בהתנגשות יסודית עמה. לדוגמא, על פי תאורו של פארטה צ׳אטרג׳י, הסוציאליזם של טובי התיאורטיקנים האנטי-קולוניאליים במאה העשרים מעיד על שבייתם של הראשונים בידי התמטיות הקולוניאלית. לא ניתן לקחתם ברצינות כתיאורטיקנים אנטי-קולוניאליים עד שלא ידחו את ההומניזם ואת האתיקה האוניברסלית, את ביטחונם במדע, ברציונליות ובאובייקטיביות- במילים אחרות, עד שיידחו את הסוציאליזם שלהם.

בהינתן האי-רציונליות שלה, קבלתה את הסוציולוגיה האוריינטליסטית והרומנטיזציה שלה את הקפיטליזם, לתיאוריה הפוסט-קולוניאלית קשר קלוש, אם בכלל, לאילן היוחסין התיאורטי המועלה בידי רוברט יאנג. וכיצד היא יכולה, כאשר אילן יוחסין זה הוא מושא ביקורתה המועדף?

11.3 כיצד להפוך את אירופה לפרובינציאלית

כמובן, הכרעתי בנוגע לסגולות לימודי המוכפפות אינה אוהדת. מה, על כן, נשאר מן הדחף ״להפוך את אירופה לפרובינציאלית״? אחת מן הסיבות בשלהן התיאוריה הפוסט-קולוניאלית אטרקטיבית כל כך עבור אנשים רבים כל כך באקדמיה היא עוינותה לאירוצנטריזם, ומחויבותה הנובעת מכך להערכת הייחודיות של החוויה הקולוניאלית. הקוראים ודאי ייתהו אם ביקורתי וטיעוני הנגד שלי מסתכמים במסקנה כי אין כל מיוחד בקפיטליזם הקולוניאלי או בתרבות הפוליטית אשר הוא מחולל. אין דבר רחוק יותר מן האמת.

הראוי להתנגדות בתיאוריה הפוסט-קולוניאלית אינו התעקשותה על ״פרובינציאליזציה של אירופה״ אלא שבשם פרויקט זה, היא מקדמת בלא הפסק אירוצנטריזם- תיאור של המערב כמשכן ההיגיון, הרציונליות, החילוניות, התרבות הדמוקרטית ודומיהם, ואת המזרח כאתר זיהום בלתי משתנה של מסורת, היעדר היגיון, דתיות וכו׳. בעולמם הקפיטליזם מתמיר את המערב אך מאב את עשתונותיו במזרח, אשר קטגוריות מטריאליסטיות הולמות בו את המערב אך רק תרבותנות מהותניות הינה בת-שימוש עבור המזרח. מובן מאליו כי בשם התקת האירוצנטריזם, התיאוריה הפוסט קולוניאלית מוצאת עצמה מחייה אותו מחדש בעצימות אחוזת דיבוק.

כאלטרנטיבה, הייתי רוצה להעלות אך שתי נקודות. הראשונה היא כי הדרך ל״פרובינציאליזציה של אירופה״ אינה בפריטה חוזרת ונשנית על נימי הפער הבלתי-ניתן-לגישור אשר מפריד את המזרח מן המערב, אלא באמצעות ההבהרה כי שני חלקי הגלובוס כפופים לאותם כוחות בסיסיים ועל כן הם חלק מאותה היסטוריה בסיסית. לכוחות אשר אני מתייחס אליהם קראתי שני האוניברסליזמים- ההיגיון האוניברסלי של ההון (המוגדר בהתאם) והאינטרס האוניברסלי של הסוכנים החברתיים ברווחתם, דבר אשר מדרבנם להתנגד לדחף ההתרחבות של ההון. כוחות אלו פוגעים במזרח ובמערב כאחד, אפילו אם הם עושים זאת בעצימויות משתנות ובמנעדים שונים. על כן, ישנה היסטוריה אוניברסלית אשר המערב המזרח משתתפים בה השתתפות מלאה. אך ככל שהמזרח והמערב כאחד הם חלקים באותה ההיסטוריה, וכפופים לאותם הכוחות, לא נובע מכך כי הם משוללים מאפיינים מובחנים. בפרק 9 ראינו כי זיהוי המציאות של אוניברסליזציית ההון עקבית לחלוטין להערכת התמדתו של שוני. אין צורך לחזור על טיעונים אלה כאן. אך אם אנו מקבלים אותם, אנו יכולים להסכים כי זיהוי שני האוניברסליזמים לא מחולל באופן אוטומטי עיוורון לשוני.

ועתה לנקודה השנייה. ההיסטוריה של הניתוח המרקסיסטי במאה העשרים היא ההיסטוריה של מעש זה בדיוק-הבנת הספציפיות של המזרח. כנראה שאין בנמצא פרויקט אשר התיאורטיקנים המרקסיסטים השקיעו בו מאמצים וזמן רב יותר מאז מהפיכת 1905 ברוסיה מאשר הבנת ההשפעות הייחודיות של הפיתוח הקפיטליסטי ב״לא-מערב״ (non-west). טענה מטלטלת במבט ראשון, במיוחד לאור הטענות הבלתי-פוסקות מצד התיאוריה הפוסט-קולוניאלית כנגדה. האמת היא כי בשל השתלשלות האירועים הייחודי של התנועות הסוציאליסטיות- לענייננו, כי הן זכו למירב כוח המשיכה בחלקים המפותחים-פחות של העולם- מרקסיסטים הונעו מלכתחילה למקד את תשומת ליבם ב״מים העומדים״ של ההון הגלובלי, בדיוק כפי שהם עסקו במערב המפותח. אם להרכיב רשימה של החידושים התיאורטיים המרכזיים שפותחו בידי המסורת המרקסיסטית שלאחר מות מרקס, נראה כי רבים מהם מהווים נסיונות לתיאורטיזציה של הקפיטליזם בתנאים "נחשלים״: בחצי הראשון של המאה הייתה התיאוריה של לנין בדבר האימפריאליזם וה״חולייה החלשה״, ניתוחו של הבדלי המעמדות האגרריים, עבודתו של קאוטסקי בעניין השאלה האגררית, התיאוריה של טרוצקי בדבר ה״פיתוח המשולב והבלתי שווה״, התיאוריה של מאו בדבר ה״דמוקרטיה החדשה״, הבחנתו של גראמשי בין לגיטימציית המדינה במזרח ובמערב אירופה. כל אלו היו נסיונות להבנת הרפרודוקציה החברתית בחלקים של העולם אשר הקפיטליזם לא עבד בהם על טהרת הדרך שתוארה בידי מרקס בקפיטל. בשנות השמאל החדש, באה לעולם תיאוריית התלות, תיאוריית המערכת-העולמית, העבודה בדבר הנתיב המהפכני באפריקה, תיאוריית השתרגותם של אופני ייצור (articulation of modes of production), הויכוח בעניין ״אופני הייצור״ ההודיים- וקצרה היריעה.

אני מזכיר זאת גם משום שהמרקסיזם הוא המטרה המועדפת לחיצי ההאשמה של התיאורטיקנים הפוסט-קולוניאליים כנגד מסורת הנאורות. הם קוראים לנו להאמין כי המרקסיזם נראה במרזח רק כבבואה מעורפלת של המערב, אשר כל סטייה מן המודל המערבי בו היא אך סממן לאנכרוניזם, שדינה להיעלם תוך השתלשלות האירועים, ככל שהמזרח אמור לעקוב באופן סביל אחר המסלול שהונח בידי המערב. אך ההיסטוריה של הניתוח המרקסיסטי מעידה על ההיפך הגמור- היא מציגה הערכה מתמשכת של העובדה כי החברות המזרחיות נראות כמונעות בידי היגיון אשר תובע ניתוח רענן ואף, לפרקים, מודיפיקציה של הקטגוריות המוכרות.

על מנת להציע אך דוגמא אחת: התיאוריה של טרוצקי בדבר ״פיתוח משולב ובלתי שווה״ הייתה דחייה נחרצת של הטיעון כי חברות שהתפתחו בשלב מאוחר יותר אך ישכפלו את הנתיב ההתפתחותי של הקודמות להן. עבור טרוצקי, עובדת שילובן המאוחר יותר במערבולת הקפיטליסטית משמעה כי חברות אלו יהיו מסוגלות לייבא את החידושים האחרונים בספירות מסוימות, תוך שימור מכלול שלם של יחסים חברתיים ותיקים יותר באחרות. כלל לא משתמע זמן הומוגני, היסטוריציזם, או ״תורת שלבים״- אכן, התיאוריה חסינה בפני כל האשמה אשר הסאב-אלטרניסטים מפנים כנגד המסורת המרקסיסטית.

באופן דומה, עבודתו הקלאסית של קאוטסקי על השאלה האגררית סופה בענותה על השאלה מדוע האיכרות (בארצות נחשלות) לא תיעלם בידי התעשייה החקלאית או הקפיטליזם העירוני- להיפך, היא תיבלע במחזור ההון, ובכך תבטיח לבעלי החלקות הזעירות מקום בתוככי הסדר אשר מקביליה (בחברות המפותחות) איבדו (בו את מקומם). גם כאן, אין תורת שלבים, אין היסטוריציזם, אין הנחת יסוד בדבר הומוגניזציה. או, ניטול את התיאוריה של בציר מאוחר יותר, התיאוריה של השתרגות אופני הייצור. על פי גישה זו, הקפיטליזם לא משמיד כל היסטוריות שניות (history 2s), כמוכן אינו מתקדם בהחלטיות משלב לשלב קבוע מראש. נהפוך הוא, הוא יוצר אמנה בלתי-נוחה עם אופני ייצור ארכאיים, ובכך במקום להחליפם, הוא מגיע עמם לשלום בית למשך תקופות ממושכות. זוהי תיאוריה שפותחה בידי אנתרופולוגים צרפתים אשר התמקדו בעיקר בלימודי אפריקה, ופורסמה בעולם דובר האנגלית בידי תיאורטיקנים כמו הרולד וולפה, אשר גייס אותה ללימודי אופיו הייחודי של הקפיטליזם הדרום-אפריקני.

רבות מתיאוריות אלו, כמובן, לוקות במשגים עמוקים וניתנות לביקורת מסיבות שונות, אך לעולם לא מן הסיבות אשר לימודי המוכפפות קושרים לנאורות- במיוחד תיאוריות מרקסיאניות. אם הן שגויות, זהו לא משום שהן טלאולוגיות או דטרמיניסטיות או סטייג׳יסטיות (נוקטות בתורת-שלבים היסטורית). אכן, כל אחת מתיאוריות אלו פותחה כדחייה נחרצת של אותם אופני חשיבה ממש. מן הצד השני, לכולן דבר משמעותי במשותף: הן מאשררות את שני האוניברסליזמים, ובכך מחוללות פרובינציאליזציה לאירופה ביעילות רבה יותר מכל דבר שמקורו באורוות הלימודים הפוסט-קולוניאליים. יהיו אשר יהיו פגמיהן, אף לא אחת מן התיאוריות הללו, המבוססות על עקרונות הנאורות, אינה אירוצנטריסטית, אף לא אחת מהן לוקה במהותנות של המזרח, אף לא אחת מהן ניתנת להאשמה באוריינטליזם. במקרה זה, פרוייקט פיתוח תיאוריה המנתחת ביעילות את ייחודיותו של המזרח סביר יותר שיעלה מתוך תכנית המחקר הקשורה לנאורות מאשר מתוך התיאוריה הפוסט-קולוניאלית. וזו הסיבה: התיאוריה הפוסט-קולוניאלית מערפלת את אותם הכוחות אשר מניעים את הדינאמיקות הפוליטיות בחלק זה של העולם (שני האוניברסליזמים), בעודה מקדמת תפישות מטעות באופן שיטתי שלהם.

המטרה של הפרובינציאליזציה של אירופה ראויה לכל שבח. הבעיה בתיאוריה הפוסט-קולוניאלית אינה מחויבותה למטרה זו, אלא חוסר יכולתה לבצעה.