ויווק צ'יבר – פרק שלישי | המפלגה הקומוניסטית הישראלית

פרק שלישי – דומיננטיות ללא הגמוניה: הטיעון מוערך

כפי שציינתי, הטיעון של ראנאג'יט גוהא בנוגע לנתיביה של הבורגנות אל השלטון באירופה, ולאחר מכן בהודו, הינו יסודי עבור מפעל לימודי המוכפפים. לא ניתן להתייחס אליו פשוט כרכיב ספציפי לשנותיו הראשונות של Subaltern Studies- כשריד לשקיעתם של חברי הפרוייקט במרקסיזם ההודי, שננטש בעבודותיהם המאוחרות. Dominance Without Hegemony פורסם בשנת 1997, שלב מתקדם מאוד של פרוייקט לימודי המוכפפים, וטיעוניו כוונו בבירור להרחיב את הטענות המצומצמות מאוד של הכרך הראשון בסדרה. ביסודו, הספר נאמן לחלוטין לטענות הקודמות ובכך מקיים קו חזק של המשכיות לאורך דרכו של Subaltern Studies. יתר על כן, בעבודות מאוחרות גוהא לא אמר דבר המעיד על סטייה ממסקנות הספרים. לבסוף, הערכתו לגבי "התקלה המבנית" המפרידה בין הבורגנות ההודית לבין קודמותיה המודרניות המוקדמות באירופה נתמכת על ידי חברים מובילים אחרים בקולקטיב, במיוחד דיפש צ'קרבארטי בסיכומו של המחויבויות התיאורטיות של Subaltern Studies. לאחר שהרחבנו בפירוט מה בנוגע למבנה הטיעון של גוהא, והראיות אותן הוא מציג להגנתה, אנו ניצבים כעת בעמדה להציע הערכה לגביו.

בפרק זה, אני בוחן את הניסיון הבריטי והצרפתי באופן עמוק בהרבה מאשר גוהא. הגרסה שלו לסיפור מתרחשת בהצהרות מתומצתות המפוזרות על פני שלושה מאמרים ותמיד מוצגות כקביעה, לעולם לא כטיעון. אני, לעומת זאת, מפנה תשומת לב לשני המקרים. רמת הפירוט שאביע לנושא עשויה להראות לקורא כלא תואמת, ואפילו מוגזמת, אבל אני טוען כי היא מוצדקת. כפי שטענתי בפרק הקודם, הטיעון של גוהא לגבי ייחודיותה של המודרניות הקולוניאלית נשען על טענה עמוקה יותר בנוגע להיפרדותה של המהפכה הבורגנית ההודית- המאבק לעצמאות מהשלטון הבריטי- מהניסיון הקלאסי של אירופה בעידן המודרני המוקדם. הוא לא מסתמך רק על סקירה תיאורית לגבי איך השתנתה הודו על ידי השלטון הקולוניאלי. במקום זאת הוא מציג סיפור השוואתי על האופן שבו המקרה ההודי גילם פרידה ממקרים אחרים, שההיסטוריוגרפיה הנוכחית לא הצליחה לתפוס בגלל שהיא מכניסה את תת היבשת כולה לתוך אותו נרטיב כללי כמו זה של אירופה. בהדגשת הספציפיות של החוויה הקולוניאלית, טיעונו של גוהא הוא במהותו ובאופן בלתי נמנע ניגודי.

אינדיקציה טובה לאופי הניגודי של הטיעון של גוהא היא בכך שניתן לקבל את התיאורים העובדתיים שלו על ההיסטוריה הקולוניאלית של הודו ואופייה של תנועת העצמאות ההודית, אולם במקביל להתנגד למסקנתו כי הם מהווים קו שבר היסטורי מהניסיון האירופי. השיפוט שלנו לגבי האם ההון נטש את משימתו האוניברסלית תלויה לחלוטין בסטנדרטים שלנו לגבי מה כוללת משימה זו, והסטנדרט הזה יכול להיות מבוסס רק על ההבנה שלנו לגבי מקרים בסיסיים אחרים. הטענה שהבורגנות נטשה את משימתה לשנות את החברה לא יכולה להתקיים אלא בהשוואה למקרים אחרים. ללא הבנה ברת הגנה של הסיפור שיוצר את ההשוואה, כל מה שידוע לנו הוא שמשהו קרה בהודו-שמפלגת הקונגרס עלתה לשלטון, שהייתה לה נטייה מסוימת כלפי המעמדות הפועלים, שלתעשיינים היו את הדעות וסדרי העדיפויות שלהם. אבל למיטב ידיעתנו, עובדות אלו לגבי הודו יכולות להיות הנורמה. יתכן בהחלט שהן יכולות לעלות בקנה אחד עם חוויות אחרות של בניית מדינה או מודרניזציה פוליטית. אולי החוויה ההודית היא בדיוק מה שהמודרניות אמורה להיות. אם נקבל את מסקנותיו של גוהא בדבר השונות בעלייתה של הודו למודרנה, איננו יכולים שלא להסתכל יותר לעומק על המקרים שמהווים את הבסיס להשוואה: אנגליה וצרפת.

אני טוען שהטענה שגוהא מציג לניגוד בין המהפכות הבורגניות הקלאסיות והמקרה ההודי לא מחזיק מים. המקרים עליהם הוא חושב- מלחמות האזרחים באנגליה בין 1648-1640 והמהפכה הצרפתית ב1789- פשוט לא הונעו על ידי הכוחות שהוא חושב שפעלו בשטח, וגם לא ייצרו ישירות את ההשלכות שהוא משייך להן. במובן הטהור, אף אחת מהן לא יכולה להיות מוגדרת כ"מהפכה בורגנית" במובן שגוהא משתמש בו. הסיבות לכך שונות בין מקרה למקרה, ולכן יש להתייחס לכל אחת בתורה. אבל בשני המקרים השורה התחתונה של הניתוח זהה.

חשיבותו של ממצא זה היא עמוקה, לא רק בנוגע לטיעון של גוהא אלא עבור פסק הדין הרחב יותר של Subaltern Studies בנוגע להיסטוריה של הודו ומעבר לה. מסתבר שברגע ששתי הדוגמאות האירופאיות מתוארות באופן הולם, המקרה ההודי חדל להראות כסטייה מהנורמה הקלאסית. אכן, דרכם של הבורגנים לשלטון בתת היבשת ההודית נראית כעת בהלימה עם הדוגמא האירופית ומתלבשת היטב על הבסיס שהונח על ידה. אם אכן כך הדבר, הוא מסיר נדבך מרכזי מטענתם של קבוצת לימודי המוכפפים בדבר תהום- "תקלה מבנית"- המפרידה בין המבנה של הודו הפוסט-קולוניאלית מזה של אירופה. מה פירוש הדבר, וכמה משמעותי הוא עלול להיות, נבחן בפרקים שלהלן.

3.1

המהפכה האנגלית[1]

העובדות הבסיסיות לגבי המהפכה האנגלית אינן במחלוקת. ב-1640, המונרך הנוקשה צ'ארלס הראשון כינס את הפרלמנט לראשונה מאז שפיזר אותו 11 שנים קודם לכן. הוא עשה זאת בחוסר רצון, בעיקר במטרה לגייס משאבים להדיפת הצבא הסקוטי המתקדם. לאורך מרבית תקופת שלטונו, נאבק צ'ארלס על מנת להשתחרר מהפיקוח הפרלמנטרי על כוחו. מטרתו הייתה לרכז את היוזמה הפיננסית והצבאית בידיה של המונרכיה, בדומה למה שעשו ספרד וצרפת מעבר לתעלת למאנש. תחילתו של מחזור חדש של קונפליקטים בין מדינתיים בשנות העשרים של המאה השבע עשרה גרם לדבר להיראות כהכרח בעיני שושלת סטיוארט, שהייתה מודעת היטב לכך שבקנה מידה גיאו-פוליטי, אנגליה עדיין לא היוותה יריב למעצמות הקתוליות של היבשת. הסיכוי ללכת בכיוון זה, אל עבר מלוכה אבסולוטית, נראתה בוודאי כהכרח אם ברצונה של אנגליה להוות יריב של ממש אל מול יריבות חזקות יותר. הבעיה הייתה שכל ניסיון לרכז את הכוח באופן זה הובילה למתיחות בין הסטיוארטים לבין מעמד בעלי האדמות באנגליה, שנאלץ להסכים או למיסוי חדש או לפחות שליטה על המדיניות הפיסקלית. ולרשותם של בעלי האדמות עמד מכשיר רב עוצמה בדמותו של הפרלמנט האנגלי, מוסד שבמידה רבה היה תחת שליטתם.

לכן, כשצ'ארלס ה-I כינס את הפרלמנט ב-1640, לאחר שהגלה אותו למדבר הפוליטי למשך אחת עשרה שנים, סדר יומו הוביל לסופה של מחלוקות. הפרלמנט רצה לבסס מחדש את סמכותו בענייני המדינה, כנגד מה שהוא ראה כמלך תאב בצע בשלב התחלתי של אוטוקרטיה, בעוד שצ'ארלס ה-I ביקש להגן על מה שנתפס בעיני בתור סמכותו הלגיטימית כמלך. עוצמת הסכסוך בין המלך לפרלמנט רק התעצמה לאורך החודשים הבאים, עד שבקיץ 1642 פרצה מלחמת אזרחים. ב-1649, לאחר יותר משבע שנות עימות, צבא המודל החדש, תחת מנהיגותו של אוליבר קרומוול, זכה לבסוף בניצחון מכריע על הכוחות המלוכניים. הוא צעד מנצח לתוך לונדון בדצמבר 1648, וב-30 בינואר 1649, נערף ראשון של צ'ארלס ה-I, המלוכה נפלה ואנגליה הוכרזה כרפובליקה.

עבור מי שפירשו את אירועים אלו כמהפכה בורגנית, שני הצדדים במלחמה נלקחו כמייצגיהם של שני מעמדות ושתי שיטות כלכליות יריבות. כוחות הפרלמנט, במיוחד בית הנבחרים, נתפסו כסוכניו של המעמד הקפיטליסטי העולה, בעוד שהצד המלוכני נתפס כאצולה הפיאודלית הסוררת, הניצבת לצד גדול האדונים הפיאודליים: המלך. ניצחון הפרלמנט וצבא המודל החדש שלו מוצגים באופן טבעי בניצחון הבורגנות על הסדר הפיאודלי הרעוע. זוהי הפרשנות שגוהא מסתמך עליה, וככל הנראה רואה אותה ככה מובנת מאליה שהוא לא מרגיש צורך להציע כל ראיות לטובתה. התעלמותו מהעניין מוזרה, שכן עד שנות השמונים המאוחרות- השנים בהן הוא פיתח את הניסוח הראשוני לחיבורים המלאים שהרכיבו את Dominance without Hegemony- פרשנות זו למהפכה האנגלית נתפסה כבר כמעט באופן אוניברסלי כלא מחזיקה מים. אפילו כריסטופר היל, אולי מגנה המפורסם ביותר של השקפת "הפרוייקט הבורגני האנטי פיאודלי" החל בנסיגה טקטית ממנה. הבעיה מתחילה בטענה הבסיסית שהמהפכה הושקה על ידי מעמד קפיטליסטי לפרק כלכלה פוליטית פיאודלית.

הבעיה של הפיאודליזם

הפגם היסודי עם התפיסה שגוהא משעתק היא בכך שעד 1640, לא התקיימה חלוקה מבנית בקרב מעמד בעלי האדמות, כשהמעמד בינוני גבוה קפיטליסטי עולה מצד אחד והאצולה הפיאודלית העיקשת מנגד. אכן, בעשורים הראשונים של המאה ה-17, השתנה במידה רבה אזור הכפר באנגליה, כך שהיחסים הפיאודליים האגראריים היו נחלת העבר ברחבי הממלכה. ניכוס עודפי ייצור כפריים היו, באופן כללי, מחויבים לצורות ייצור תלויות שוק, כשהחובות הפיאודליים מוחלפים ברווחים או דמי שכירות קפיטליסטיים. לפיכך, לא הייתה שאלה בדבר היותה של המהפכה אנטי-פיאודלית, פשוט כי לא היה פיאודליזם להתקומם נגדו. הקונפליקט שהתפתח והתגלגל לכדי מלחמת אזרחים לאחר 1640 התקיים לחלוטין בתוך מעמד של קפיטליסטים אגראריים. האצולה הכפרית שארגנה את צבא המודל החדש של קרומוול, כמו גם אלה שהתייצבו מולם בצד המלוכני היו כולם קפיטליסטים. למען הסר ספק, הבדלים בגודל ובסטטוס התקיימו. אבל אלה לא התפרשו לעבר אופנים שונים של ניכוס עודפים. המלחמה לא התנהלה כדי להשית סדר קפיטליסטי; היא התנהלה סביב איזה סדר קפיטליסטי צריך להתקיים באנגליה.

הסוגיה שהביאה כה רבים ממעמד בעלי הקרקעות להתנגשות עם שושלת סטיוארט לא הייתה הצורך לשינוי היחסים הכלכליים הכפריים, אלא הצעדים שנקטה המונרכיה לעבר אבסולוטיזם. זה היה מאבק על הסדר הפוליטי. לאורך מסלולה של המאה ה-16, האצולה הכפרית הבטיחה את כוחה ברמה המקומית. היא הייתה בעלת שליטה על שופטי שלום, בתי משפט מחוזיים, מוסדות אזוריים וכן הלאה, בדומה לשליטתם של המעמדות הפיאודליים בימי הביניים. אולם עתה, מוסדות אלה פנו להגנה על זכויות מוחלטות ברכוש קרקעי, ודרך זאת, לשלטון הבורגנות האגרארית. לבית טיודור, בעקיפין ובמישרין, סייע לייצוב שלטון האצילים ברמה המקומית. אמנם לדבר הייתה השפעה על העלייה ההדרגתית בצמיחה הכלכלית באזור הכפר, מה שאפשר לאנגליה להגיח בתור אולי הכלכלה הדינמית ביותר באירופה עד תחילת המאה ה-17, אבל היא גם יצרה דילמה מבנית. שלא כמו יריבותיה ביבשת, המלוכה האנגלית לא הצליחה לפתח מנגנון משלה לגביית מסים. היא הסתמכה על מעמד בעלי האדמות לגבות ולמסור עבורה את הכנסותיה ממסים. משמעות הדבר הייתה שככל שהלחץ של המלחמה גבר, והסטיוארטים היו חייבים להגביר את גביית המיסים בכפר, הם נקלעו לעימות מתמשך עם האליטות האגראריות, שראו בכך פגיעה בכוחן. לא רק גובה המיסוי הוביל לעימות, אלא גם התחושה של האצולה הכפרית שתפקידם המרכזי ביצירת וחלוקת הכנסות לא מתורגם באופן הולם לכוח בתוך המדינה. הדחיפה לעבר אבסולוטיזם נתפסה לפיכך על ידי מעמד בעלי הקרקעות כהתקפה על חירותם לשלוט.

עבור המונרכיה, הפתרון לבעיה היה להפחית את תלותה בשיתוף פעולה מצד אצולת הקרקעות בענייני המדינה, על ידי בניית מכשירים חדשים של אוטונומיה פיסקלית וחקיקתית, ריכוז הכוח בידי המלוכה, וצמצום כוחו של הפרלמנט. עבור האצולה הכפרית, ההכרח היה לבסס מחדש את ריבונותם כשליטי האומה הפוליטית, להגן על כוחו החוקי של הפרלמנט, ובעשותם זאת, להדוף את שאיפות הריכוזיות של המלוכה הסטיוארטית. התגובה שלהם לדחף הריכוזי בשום אופן לא כללה שבר או שינוי מהפכני של כלל המערכת החברתית. ואכן, האריסטוקרטיה הבינה במידה רבה את משימתה כשימור הסדר הפוליטי מפני צ'ארלס ה-I. ככלות הכל, המערכת הכלכלית והפוליטית שירתה היטב את האינטרסים שלהם. הם היו המעמד השליט היחיד באירופה שזכה בזכויות קניין קרקעיות מוחלטות; הם שלטו במוסדות המשפטיים של המחוז והקהילה; הם שרדו את הרפורמציה וההגמוניזציה של הכנסייה המקומית; והיה להם ייצוג ייצוג של ממש ברמה הלאומית. כל זמן שהמוסדות הלאומיים יכולים היו לשמור על הקו של התנאים הבסיסיים של שליטתם של האצילים ברמה המקומית, מעמדה של האצולה הכפרית יהיה בלתי ניתן לערעור בעתיד הנראה לעין. מטרתם הייתה למעשה רפורמיסטית: להחזיר את המדינה לדפוסי השלטון הקודמים על ידי פירוק הכלים שנתנו לצ'ארלס ה-I כוח יתר עליהם. זה בוודאי לא היה עניין של מה בכך. הדבר כלל עימות ישיר אל מול הכתר. אבל זה לא אילץ אותם להכריז מלחמה על הסדר החברתי- שכן זה היה הסדר החברתי שלהם.

הקואליציה הפוליטית

אם האפיון של גוהא לסכסוך כאנטי פיאודלי הוא שגוי, כך גם הבנתו את הבסיס הפוליטי שלו. בסקירתו, הבורגנות השיקה את העימות עם המדינה הפיאודלית על ידי בניית קואליציה עם המעמדות האחרים, בכלל זה האיכרות והעובדים העירוניים- והם הסכימו להנהגתה. הוא רואה בהסכמה זו כתוצאה של התוכנית שנבנתה על ידי ההנהגה הפרלמנטרית וייצגה את האינטרסים האותנטיים של הכוחות העממיים. נדבכים מרכזיים בתכנית זו היו פירוק ההגבלות הכלכליות הפיאודליות, והרחבת הזכויות הפוליטיות למעמדות הנמוכים. גוהא נותן לבורגנות קרדיט על כך שיזמה את החלקים הללו, וזהו הבסיס לביקורת שלו על המעמד הקפיטליסטי ההודי, שסירב לפרסם תכנית דומה. אבל גם כאן, סקירתו חוטאת לעובדות.

זה נכון שהמהפכה שחררה מפולת של יוזמות עממיות, שבמשך זמן מה אכן הרחיבו את הסדר הפוליטי. אולם, זה לא היה בגלל מחויבות בורגנית לאגד יחד קואליציה חברתית רחבה. למעשה כוונתה של הנהגת הפרלמנט ב-1640 הייתה לשמור לצידם קואליציה חברתית צרה ככל הניתן. רצונם היה לדחוף את צ'ארלס ה-I לקבל את דרישותיהם לרפורמה פרלמנטרית ודתית בלי להצטרך לגייס לשם כך כוחות עממיים. זה היה אמור להיות הסכם של האליטות. בתוך בית הנבחרים, תמיכת האריסטוקרטיה ברפורמה בשנים 1641-1640 הייתה נרחבת, ובהינתן מצבו האנוש של המלך צ'ארלס ה-1 ביחס לכוחות הסקוטיים הפולשים, האופוזיציה המאוחדת הייתה יעילה למדי בהפעלת לחץ לגבי דרישותיה. עד לקיץ 1641 השיגה האופוזיציה הפרלמנטרית את רוב יעדיה הפוליטיים באמצעות חקיקה. וזאת כאשר כמעט אף חרב לא נשלפה ממקומה. אם כבר, ההצלחות המוקדמות והקלות של היוזמה הפרלמנטרית הייתה עדות לכך שאין צורך במהפכה. ישנן עדויות רבות לכך שההנהגה רצתה להשלים את שינויי החקיקה עם משרות עבור ג'ון פים וכמה חברי פרלמנט נוספים במועצה המלכותית, הגוף המיידי של יועצים עליהם סמך המלך בענייני מדיניות. זו לא הייתה מהפכה; זו הייתה רפורמה מגובה בשינויים באליטת הכוח.

העניין יכול היה להסתיים שם, אלמלא העובדה שצ'ארלס ה-I הראה כל סימן שלמרות הסכמתו לצעדים אנטי-אבסולוטיים משיקולים תועלתניים זמניים, סביר להניח שהוא יפעל לבסס מחדש את כוחו ברגע שמאזן הכוחות יטה לטובתו. העובדה שמדובר בסכנה של ממש הפכה לברורה בסתיו 1641, כשהראיות הצטברו לכך שהוא זומם הפיכה צבאית כנגד האופוזיציה הפרלמנטרית. כוחות פרלמנטריים בראשות פים ראו כי אין ברירה אלא לדרוש סמכויות נוספות, ולו רק כדי להגן על עצמם, וכך, עד סוף 1642, הם דרשו שליטה רבה יותר על הצבא כמו גם על מינויים מיניסטריאליים. בנוסף, ואולי הכי חשוב, האופוזיציה החלה להגיב ללחץ העממי שנבנה במהירות בלונדון, שהתגייס להגן על החוקים שהתקבלו במהלך השלב המוקדם של המרד, וגם קרא לרפורמות שאפתניות ומהירות יותר- בכוח, אם צריך. לונדון הפכה במהרה למרכזה של תנועת המונים עוצמתית, שחיזקה את רוחה וכוחה של האופוזיציה.

כניסתם של ההמונים הלונדוניים שינתה באופן קבוע את אופיו של העימות. עד כה, פים וחבריו שמרו על המאבק כעניין בין האליטות, שנועד להטות את מאזן הכוחות מהמלך לפרלמנט, אך ללא שאיפות רציניות מעבר לכך. כניסתם של המעמדות העממיים אילצה שינוי בכל המבנה של המרד- אבל שינוי זה היה דו צדדי. בעוד שהוא העצים חלק ממנהיגי הפרלמנט להפעיל לחץ למען דרישותיהם, כשבטחונם גובר בשל רכישת בסיס תמיכה עממית חדש, לתנועה הייתה השפעה גם על דילול התמיכה במרד בתוך המעמד השליט. כל עוד ש"הסוג האכזרי" נשמר מחוץ לקונפליקט עם צ'ארלס ה-I, ניתן היה לנהל בזהירות את הפרמטרים למשא ומתן, כל שהרפורמות הנשקלות לא יחרגו מעבר לאיזון שבין שני החלקים הנפרדים של המעמד השליט- המלוכה ומעמד בעלי האדמות. אולם כעת, הדרישות שהופנו להנהגה מצד קהל ההמונים ההולך וגדל חרגו בהרבה מכוונותיה הראשוניות. ניצחון של הפרלמנט יכול אפוא לסמן שינוי עמוק של של ההיררכיה הדתית, הפוליטית והחברתית הקיימת.

עבור רבים בהנהגה הפרלמנטרית, תוצאה שכזאת הייתה מחוץ לתחום. כעת היה עליהם לשקול איזו תוצאה תהיה מתועבת יותר בעיניהם- האפשרות שצ'ארלס ה-I יצא ללא פגע מהעימות, אם כי אולי חלש יותר, או ההפסדים הסבירים במקרה שתנועת המונים רדיקלית תצבור כוח. עבור מרבית האריסטוקרטים בפרלמנט, האפשרות הראשונה הייתה עדיפה באופן מובהק על השנייה. החייאת שלטון שושלת סטיוארט אמנם נתפס כמעורר גועל, אבל הוא לפחות יגן על שליטתם של בעלי האדמות על ההמון. כתוצאה, ב-1642 חלק גדול מההנהגה הפרלמנטרית נטשה את המרד. לא כולם עברו לצד המלוכני. למעשה, נראה כי רובם התמקמו בנייטרליות חרדה כאשר הסכסוך החריף. אבל אין ספק שחלק ניכר העדיף להצטרף למחנה המלוכני אל מול הכוח העולה של הכוחות העממיים. לפיכך, בקיץ 1642, כשהתברר שצ'ארלס ה-I אוסף כוח חמוש כדי לצעוד לתוך לונדון, 302 חברי פרלמנט נשארו עם האופוזיציה כדי להיערך להגנתה, בעוד ש-236 עזבו את לונדון בכלל, רובם ככל הנראה הצטרפו לצ'ארלס. בעוד שחברי הפרלמנט היו מאוחדים כמעט לחלוטין בחודשים הראשונים של העימות, כעת הם היו מפוצלים במעט באופן שווה. כך, ההמונים הלונדוניים הצילו את פים וחבריו מהפיכה צבאית של צ'ארלס ה-I, אבל במחיר הרחקתם של חבריהם האחרים לזרועות המלוכה.

באשר לאלו שנותרו מחוייבים למטרה הפרלמנטרית, נכונותם להישען על כוחות עממיים להגנתם לא הצביעה בשום פנים על אימוץ הדרישות הרדיקליות. אכן, למרות שהתיעוב שלהם כלפי "הסוג האכזרי" היה פחות חזק מזה של העורקים לשורות הצד המלוכני, מנהיגי האופוזיציה עדיין התייחסו לתנועת ההמונים כרע הכרחי במקרה הטוב. אסטרטגיית הליבה של הנהגת האצולה במהלך העימות הייתה לחתור לניצחון ובו זמנית להכיל את התפשטות הרדיקליזם. המנהיגים הללו מעולם לא רצו מהפכה, מעולם לא עודדו מלחמה כנגד המלוכה, ובוודאי לא התכוונו ללבות זעם רדיקלי המוני. מה שהם רצו היה להדוף את המדינה האבסולוטית, מטרה אותה השיגו ב-1641. העקשנות של צ'ארלס ה-I היא שאילצה אותם לפנות להמונים לתמיכה. כעת היה המפתח החזרת האיזון, ששונה כראוי על ידי החקיקה האנטי אבסולוטית.

בשלב המוקדם של המלחמה עם צ'ארלס ה-I, הדרך המועדפת למטרה זו הייתה להגיע להסדר עם השליט המודח במהירות האפשרית. כל זמן שקיבל את החוקים שהעביר הפרלמנט בחודשים הראשונים של העימות, חזרתו לכס המלכות הייתה הדרך הטובה ביותר להשיב את הסדר על כנו. במשך חודשים גיששה ההנהגה הפרלמנטרית בקרב הכוחות המלוכניים לגבי שביתת נשק שכזו- אבל צ'ארלס סירב לשמוע על הרעיון. המלחמה המשיכה כך עד לסופה המבעית כאשר קרומוול הבטיח לבסוף את הניצחון בסתיו של 1648. בינתיים, ככל שהאופוזיציה צברה כוח והכוחות הרדיקליים הרחיבו את השפעתם, תמיכת האצולה באופוזיציה הלכה והתמעטה בהתאם. עד לרגע בו הורה קרומוול על עריפת ראשו של צ'ארלס ה-I, כוחות הפרלמנט נשענו על שכבה דקיקה מקרב המעמד השליט האנגלי.

מערכת היחסים בין ההנהגה הבורגנית למעמדות הפועלים הייתה אפוא שונה לחלוטין מהדרך בה הציג אותה גוהא. הנהגת האופוזיציה מעולם לא התכוונה להוביל מהפכה; מה שהיא קיוותה לו היה הסכם בין האליטות, אליו יכלה לדחוף בזכות אחדות הפרלמנט וייאושו של צ'ארלס ה-I. מה שהפך את הסכסוך למלחמת אזרחים, ולאחר מכן למהפכה פוטנציאלית, היה השילוב בין סרבנותו של צ'ארלס ה-I, וכניסתם של ההמונים הלונדוניים אל הזירה. הנהגת האופוזיציה אמנם קיבלה את תמיכתם של ההמונים, אך רק בעל כורכה, ובמחיר של הרחקתם של עוד ועוד חלקים מהמעמד השליט אל עבר המחנה המלוכני. לא הייתה התחייבות לעצב תכנית פוליטית שתכבד את האינטרסים האותנטיים של המעמדות הפועלים. להיפך, ההנהגה הקדישה את מאמציה למצוא דרכים להבטיח ניצחון תוך ויתורים מעטים ככל האפשר למעמדות הנמוכים.

ההסדר המהפכני

גוהא מייחס את ראשית הליברליזם הפוליטי המודרני למאבק של הבורגנות כנגד השלטון הפיאודלי, ומזהה את שורשיה של תרבות ליברלית זו לשילוב האינטרסים של המוכפפים לתוכנית הפוליטית של הבורגנות המהפכנית. זוהי "הגבורה" אותה הוא מייחס להון הבריטי. ברמה הפורמלית הנחתו נכונה- היה קשר בין האסטרטגיה המהפכנית של האליטות הבריטיות וסוג הסדר הפוליטי שהן בנו בעקבותיה. אבל העיקר שלו היה שונה למדי מהאופן שגוהא הבין אותו. ההמשכיות בין שני השלבים של עלייתם לשלטון- המאבק המהפכני ובנייתה מחדש של המדינה- סומנה על ידי מאמצי מעמד בעלי הקרקעות לצמצם את הזירה הפוליטית ככל הניתן, כך שקבוצות מוכפפות יורחקו מתוך האומה הפוליטית המתהווה. זה התחיל במהלך מלחמת האזרחים והואץ לאחר הרסטורציה ב-1660.

מלחמת האזרחים שחררה פרץ של אנרגיה עממית, שבאה לידי ביטוי בעיקר בתופעה חדשה יחסית לתרבות הפוליטית הבריטית- עשרות אלפי עלונים, עצומות, מגזינים ופמפלטים שביטאו את השאיפות של המעמדות העממיים. במידה מסוימת, מעמד בעלי הקרקעות ובעלי בריתם באליטות היו שותפים לשיח חדש זה. במאבק כה אלים, שבו כל צד ניסה לגייס תמיכה ציבורית בעמדתו, היה צורך להצדיק את הפעולות שננקטו, ולכל מחנה להציג את הטענה שהאינטרס שלו זהה לאינטרס הציבורי. בחלל המורחב הזה של מחלוקת אידאולוגית, האליטות לא יכלו למנוע את התפרצות הדרישה העממית לזכויות פוליטיות. זה היה הקונטקסט שבו עלו קבוצות כמו הלוולרים והדיגרים לקדמת הבמה- קבוצות שנחשבו על ידי חוקרים רבים בתור התומכים המודרניים הראשונים באידאולוגיה פוליטית שוויונית. רעיונות רדיקליים התפשטו במהירות ברחבי הממלכה, במיוחד בערים, אך הבסיס החזק ביותר שלהן היה כנראה בתוך הצבא.

השפעתם של רעיונות רדיקליים- הדרישה לליברליזם פוליטי ודתי- סבלה משתי חולשות עיקריות. הראשונה הייתה בסיס תמיכה מוגבל. הם מצאו אמנם בסיס המוני משמעותי בלונדון ובמרכזים עירוניים אחרים, אך מחוץ לערים הם לא התקרבו לאותן כמויות של תמיכה עממית. הדבר הוביל לכך שהמאזן הפוליטי באנגליה יהיה שונה לחלוטין ממה שהושג בצרפת בזמן המהפכה הצרפתית, שבה האיכרים היוו כוח אותנטי עבור שינוי רדיקלי.

החולשה השנייה הייתה בכך שבהיותם חוד החנית של התנועה העממית למען שילוב, התפשטותם של הרעיונות הרדיקליים עוררה עוד יותר את הסנטימנט בתוך מעמד בעלי הקרקעות שדרך הפעולה האופטימלית היא להשיב את הסדר על כנו בהקדם האפשרי. לאורך מלחמת האזרחים, שליטתה של האצולה על המוסדות המקומיים עורערה- אם כי בשום פנים לא נלקחה- על ידי כניסתן של קבוצות חדשות לעמדות כוח. זו הייתה מכה ישירה לעצם הסדר הפוליטי עליו ביקשה האצולה להגן מפני צ'ארלס ה-I, ואשר עבורו פתחה במאבקה. צמיחת הרדיקליזם איימה לא רק לתת הכשר אידאולוגי להתפתחויות אלו, אלא שאיימה להעצים עוד יותר את מתחריה החדשים. הפתרון אותו ביקשו כוחות הפרלמנט למסד היה סדר פוליטי חדש שישיב על כנו היררכיות חברתיות ישנות, בניכוי הדחיפה אל עבר מדינה אבסולוטית- בהתאם לקו אותו חשבו שהשיגו ב-1641, לפני שצ'ארלס ה-I החל לרכז את כוחותיו. לאחר עריפת ראשו של צ'ארלס ה-I, תמיכתו של מעמד בעלי הקרקעות בקרומוול נשענה על ביטחונם שהוא ידכא רעיונות קיצוניים אך במקביל יכבד את המחויבות לאנטי-אבסולוטיזם מצדם. תהיה זו טעות להמעיט בחשיבות השיקול הראשון- כלומר, הצורך למגר את הדרישות של הקבוצות המוכפפות לשילובן הפוליטי. משקלו היה כה משמעותי עד שהאצולה הראתה את נכונותה להחיות את השלטון המלוכני פחות משנה לאחר מותו של קרומוול, כאשר הסטיוארטים הוחזרו לכס המלוכה עם הכתרתו של צ'ארלס ה-II. ברור אם כן שב-1660 כבר ראה המעמד השליט את הצורך להדוף את הכוחות העממיים- לבטל את הישגיהם של הליברלים- כדאגתם הדחופה ביותר.

עלינו להיות ברורים לגבי מה שהתרחש. מלחמות האזרחים באנגליה יצרו מושג חדש ללגיטימציה פוליטית. בעוד שבדוקטרינה הפוליטית של ימי הביניים, הריבונות הייתה נטועה במלוכה, כעת היא נתפסה כנטועה באומה. זה היה שינוי עידני בהבנת הקהילה הפוליטית. אך בעוד שהלגיטימציה הועברה כעת לאומה, הקבוצות או המעמדות שהיוו את האומה עדיין לא הוסדרו. אסטרטגיית האצולה לאחר 1649 הייתה להבטיח כי המעמדות העממיים ישמרו מחוץ למושג האומה החדש. כפי שסיכם דייויד לואדס (Loades):

"המאבק האידאולוגי המר של שנות הארבעים של המאה ה-16 יצר תגובה שנמשכה שנים רבות ולא חזרה על עצמה במשבר הבא של השנים 1689-1688. במקביל, האריסטוקרטיה זכתה לשיעור נוקב. 'הדורות הבאים יספרו', כתב סופר רויאליסטי ב-1649, 'שהדחנו את המלך כדי לשעבד את עצמנו לרודנות ההמון'. תודות לקרומוול, לא כך היה הדבר, אך זה היה קרוב מספיק כדי להוות אזהרה שאין לטעות בה מפני הסכנות שעלולות להופיע אם 'המעמדות הנמוכים' יידרשו ליישב את מאבקיהם של המעמדות השליטים. ניסיון זה לא נשכח ולא חזר על עצמו במדינה זו עד לערבו של הזמן הזה [כלומר, המאה העשרים]".

המרד מעולם לא נועד להעביר את הכוח אל מעבר לחברי המעמדות השליטים. הגיעה העת להחזיר את ההמונים למקומם. במאבק זה להשיב את הסדר על כנו, הצליח מעמד בעלי הקרקעות במידה רבה. לרגע קצר, מ-1689 ועד לעשור הראשון של המאה הבאה, המרחב הפוליטי התרחב, כאשר גם מספר הבוחרים וגם תדירות הבחירות עלו. אולם זה היה שלב קצר מועד. עלייתו של ג'ורג' ה-III ב-1714 הביאה לתהליך ארוך ומחניק של הגבלות פוליטיות. למעשה, יצר הכתר "מודוס ויונדי" עם האצולה הבורגנית, ואפשר לה להשיב את כוחה המקומי תמורת תמיכתם ברפורמות פיננסיות ומנהליות מרחיקות לכת. אלו היו הרפורמות שאפשרו את בנייתה של המדינה הפיסקלית-צבאית של אנגליה, שעד לאמצע המאה הייתה למנגנון הצבאי המאיים ביותר בעולם המערבי. צדו השני של המטבע של תהליך בניית המדינה הזה, היה שלילת זכויות ארוכת טווח של המעמדות הנמוכים. כפי שדייויד אנדרדאון ציין, הרסטורציה הובילה לצמצום מתמשך של האומה הפוליטית- לא להרחבתה, כפי שטען גוהא.

המרכיב הבולט ביותר של אופיו האוליגרכי של המשטר היה הבסיס האלקטורלי הצר שלו. עד לעלייתו של ג'ורג' ה-III, מעמד בעלי האדמות החל בדיכוי איטי של המרחב הפוליטית, בהערימה מכשול אחר מכשול להשתתפותם של המעמדות הנמוכים. לאורך המאה ה-18, אזורי הבחירה המתפתחים והחיוניים יותר ויותר הובאו תחת שליטתה המתהדקת של האוליגרכיה הוויגית, ובעקבותיה עשרות שנים של הגמוניה טורית. הרחבתו של תחום פוליטי זה לא התרחשה שוב עד לחוק הרפורמה משנת 1832, ומפכח לחשוב על כך שעד להעברתו, זכות ההצבעה באנגליה הייתה קטנה וצרה יותר ממה שהייתה ב-1630. אבל הדרת המעמדות העממיים חרגה מעבר לזירת הבחירות. כל מבנה המערכת הפוליטית היה ענישתי. איגודים מקצועיים לא זכו להגנה משפטית עד 1871; משרתים חוזיים היו נוהג נפוץ עמוק לתוך המאה ה-19 (כפי שאראה בפרק 5); מערכת המשפט השיתה ענישה דרקונית, אפילו עונש מוות בעבור גניבות קטנות. ההבטחה הרדיקלית של שנת 1640, שהתגלמה בדרישות של קבוצות כמו הלוורים והקוויקרים, נהדפו למחתרת עד לשנות העשרים של המאה ה-18, מרימות את ראשן מעת לעת בהתפרצויות של מיליטנטיות; כשיוצאו ליבשת, רעיונות רדיקליים השתרשו בצרפת ובמקומות אחרים, אך השיגו מעט עיגון מוסדי באנגליה, ממנה מוצאם. התוצאה הפוליטית המתמשכת של מלחמות האזרחים האנגליות הייתה אוליגרכיה בורגנית, לא אומה פוליטית חדשה ורחבה.

אנו יכולים כעת להסיק בבטחה שהמהפכה האנגלית לא דמתה באופן מהותי לדרך בה תיאר אותה גוהא בכל אחד מהממדים אותם הוא מציג כעדות ל"גבורת" הבורגנות- מטרותיה האנטי-פיאודליות ואנטי בעלי אדמות; יצירתה של קואליציה מכילה והגמונית, שנבנתה על מנת לזהות ולשקף את שאיפותיהם של המוכפפים; או יצירתו של סדר חברתי ליברלי לאחר השגת כוח המדינה. בכל אחד מהתחומים הללו, כפי שראינו, הפרקטיקה הממשית של הבורגנות האנגלית עמדה בסתירה לאופן הצגתם של הדברים מצד גוהא. היא לא הייתה אנטי פיאודלית, שכן מעט מאוד מהמבנה החקלאי הפיאודלי נותר על כנו; היא בזה או הייתה אדישה לאינטרסים הממשיים של המוכפפים בזמן העימות, והכילה אותם רק כאשר הדבר היה בלתי נמנע לחלוטין מבחינתה; והאסטרטגיה הפוליטית שלה, בזמן המערכה ואחריה, הייתה להרחיק את המעמדות הנמוכים מהזירה הפוליטית. עובדות אלו ידועות מאוד. מה שמדהים הוא שנראה שגוהא לא היה מודע אליהן, ועוד יותר מכך, שהפרופסיה ההיסטורית אפשרה לתפיסות שגויות אלו לעבור ללא עוררין.

3.2 המהפכה הצרפתית

נראה שגוהא עומד על קרקע יציבה יותר באפיונו את המהפכה הצרפתית מאשר את מקבילתה האנגלית. במשך רוב המאה ה-20, אירועי 1789 נתפסו כפרדיגמה למהפכה בורגנית לתפיסת הכוח. אם מהפכה כלשהי הייתה אנטי-פיאודלית, מוקדשת לליברליזם- אכן, הלא קיבלה השראה מרעיונות הנאורות?- ומודרנית מבחינה פרדיגמטית בשיח הפוליטי שלה, לבטח חייבת זו להיות הצרפתית. אולם למעשה, גם כאן ההיסטוריוגרפיה לא נוטה חסד לפרשנותו של גוהא. למען הסר ספק, המהפכה אכן הובילה לסיומו של שלטון יחיד בן מאות שנים בכלכלה האגרארית, ובמובן זה, כן, היא אכן הייתה אנטי-פיאודלית. ואכן, היא פתחה את המרחב למחלוקת פוליטית לכיוון הליברליזם במידה רבה יותר מכל מהפכה שקדמה לה. במובנים אלו המהפכה הצרפתית הייתה בהחלט אירוע מגדיר עבור העידן. אולם בעוד שמאפיינים אלו של המהפכה אכן הופכים אותה ללא ספק למשמעותית, בחינה מעמיקה יותר מגלה מעט מאוד מידע שיכול לאשר את הנחותיו הספציפיות של גוהא בנוגע למשמעותה: בעיקר, שהיא הובלה על ידי מעמד קפיטליסטי עולה, שהמעמד הזה פתח במהפכה כדי ליצור סדר כלכלי ופוליטי ליברלי, וכי הוא עשה זאת על ידי משיכתם של הפועלים והאיכרים לקחת חלק בתוכניתו.

המהפכה והבורגנות

המהפכה האנגלית לא יכלה להיות אנטי פיאודלית, מכיוון שהיא התרחשה לאחר שהמעבר לקפיטליזם כבר הושלם. בצרפת, קפיטליזם בקושי התחיל לנבוט ב-1789. לכן, למהפכה הייתה את האפשרות להיות אנטי פיאודלית, ובפועל, זה היה אחד ממאפייניה הבולטים. הבעיה היא שהיא לא הובלה על ידי שחקנים אשר יכולים להיות מתוארים בשום אופן כקפיטליסטים.

במובנים מסוימים, הרקע למהפכה הצרפתית דומה להפליא למקרה האנגלי מהמאה הקודמת. בדומה למקרה עם הסטיוארטים, הבורבונים עמדו בפני חוסר איזון קטסטרופלי בין הדרישות הצבאיות והגיאו-פוליטיות שהיו מוטלות על המדינה, מצד אחד, וההכנסות הזמינות לממן אותן, מצד שני. במהלך המאה ה-18, צרפת ניהלה סכסוך מתמשך כמעט תמידי עם אנגליה, כשהעימות האחרון ביניהן- מלחמת שבע השנים- הסתיימה בתבוסה משפילה. שורש החולשה הפיסקלית היה כלכלה אגרארית שהייתה עדיין סגורה ביחסי רכוש קדם-קפיטליסטיים, לעומת החקלאות האנגלית הדינמית יותר. החקלאות הנחשלת הובילה, כמובן, לצמיחה איטית של בסיס ההכנסות, מצב שהוחמר בשל העובדה שהאצולה הצרפתית הייתה פטורה במידה רבה ממיסוי. במשך מאות בשנים, המדינה הצרפתית הצליחה להרחיב את טווח השליטה שלה רק באמצעות הגעה להסכמות עם אצולות קרקע אזוריות, להם העניקה משרות מדינה ופטור ממיסוי תמורת תמיכתם הפוליטית. כתוצאה מכך, תזרים ההכנסות הנמוך ממילא היה מצומצם עוד יותר, כשכספים שיכלו לעזור לקופת האוצר, נכנסו במקום זאת לקופת האצולה. עד סוף המאה, מה שהיה במקור כלי תועלתני, הפך לקללה. מגוון הפטורים וההטבות הכלכליות כבלו את המדינה למשבר פיסקלי נצחי.

מול קופת מדינה על סף קריסה, לכתר לא הייתה ברירה אלא לדחוף להכנסות גדולות יותר. הגישה ברת הביצוע הייתה לשקול מחדש את אינספור זכויות היתר והפטורים ממס שניתנו לאצולה במהלך השנים. אבל אצולת הקרקע לא הייתה מוותרת על זכויות היתר שלה ללא מאבק. אל מול משבר משילות חמור, לואי ה-16 הסכים לכנס את אסיפת המעמדות, אסיפה לאומית שכינסה נציגים מטעם שלושת המעמדות בחברה- האצולה, הכמורה ומה שנקרא המעמד השלישי, 97 האחוזים מהאוכלוסייה שלא השתייכו לאף אחת משתי הקבוצות הראשונות. אלף ומאתיים הנציגים נבחרו בתהליך בחירות לאומי והתכנסו בוורסאיי במאי 1789. תוך ימים ספורים היה ברור שלא תהיה דרך פשוטה לצאת מהמשבר. הנציגים מצאו עצמם במבוי סתום.

בלב המבוי הסתום עמד הפיצול בין המטרות של נציגי אסיפת המעמדות. על כמה נקודות בסיסיות לגבי הכיוון הרצוי של הרפורמה, אכן התקיימו הסכמות. כמעט כל הנציגים הסכימו על כך הצורך להפחית את השימוש השרירותי בכוח מצד המלוכה- במלים אחרות, שהאבסולוטיזם הבורבוני צריך להיות מפורק. אך מעבר לזה, לא התקיים חזון אחיד עבור הסדר החדש. עבור האצולה, המטרה הייתה לפרק את סמכויות הכתר תוך שמירה על כמה שיותר פריבילגיות עבור עצמם; המשטר החדש הרצוי עבורם יהיה מונרכיה חוקתית, המכוונת לשימור הכוח והדומיננטיות של האצולה. עבור נציגי המעמד השלישי, הרפורמה כולה תהיה חסרת טעם אם תשאיר את הפריבילגיות של האצולה ללא פגע. את סמכויותיו של לואי ה-16 יש ללא ספק לצמצם, אולם לא יהיה בכך תועלת אם הדבר לא ילווה בעוד הזדמנויות לקידום מקצועי וחברתי עבור קבוצות של בעלי הון מחוץ למסגרת האצולה- השכבות אשר יוצגו בוועידה תחת דגל המעמד השלישי. וכך, בעוד שהאחרונים התגייסו לקריאתה של האצולה לקצץ בשרירותיות המלוכנית, הם גם העלו את הקריאה לשוויון בפני החוק, וחיסול פריבילגיות האצולה, ובכך הטילו עצמם ישירות למערכה אל מול מרבית נציגותה של האצולה.

מה שהחל כקריאה לדיון בדבר נתיבים לרפורמה פיסקלית, הפך במהרה לקמפיין לפירוק המדינה האבסולוטית. חשוב להדגיש, עם זאת, שכמעט אף אחד מהצירים לא ראה במטרה זו כקריאה למהפכה. הייתה מחויבות לשינוי פוליטי, לבטח, אבל אפילו הצירים הרדיקליים ביותר לא דמיינו משהו דרסטי יותר מהפיכתה של צרפת למונרכיה חוקתית. בוודאי, הצירים הבורגנים של המעמד השלישי לא הראו שום מחוייבות מראש לריבונות עממית. בדומה למקרה האנגלי, גם עבור האלמנטים קשי העורף ביותר בקואליציית הרפורמה, האופק נתחם להרחבת כוחם שלהם. הדבר הסתכם לצמצום השימוש השרירותי בכוח על ידי המדינה, והרחבת המרחב הפוליטי עבור כל האליטות אותן ייצגו הצירים. עבור המעמד השלישי, רפורמה פירושה אפוא מרחב פוליטי וחברתי גדול יותר עבור עצמם, אך ללא מחויבות לזכויות גדולות יותר עבור קבוצות מוכפפות. ואכן, בחיבור המפורסם ביותר שיצא מקרב המעמד השלישי- "מהו המעמד השלישי?", מאת עמנואל ז'וזף סיאייס- הייתה דחייה מפורשת של זכויות פוליטיות לחסרי רכוש. איש לא הגיע לוורסאיי ב-1789 עם תכנית עבור מהפכה בורגנית.

כשם שהמעמד השלישי לא היה מהפכני, הוא גם לא היה קפיטליסטי. לצורך הערכת הטיעון של גוהא, זו אולי הנקודה המרכזית. מבין אלו שייצגו את המעמד השלישי, מהם יצאו מנהיגי המהפכה הצרפתית, לרוב המכריע לא היה שום קשר לייצור קפיטליסטי. היו 610 נציגים למעמד השלישי, ורק לתשעים מהם היה קשר למסחר. גם כאן, רובם היו זעיר בורגנים- חנוונים, סוחרים וכו'. רק כעשרה עסקו בייצור תעשייתי, ורובם היו ממגזרים מסורתיים שהיו מוגנים בכבדות. יתרה מזאת, אלו שמאוחר יותר יופיעו בתור הפלג היעקוביני היו בין העניים שבנציגים, קרובים יותר לעולם הפלאבי של ההמונים הפריזאיים מאשר לעולם הזוהר של מעמדות בעלי ההון. הרוב המכריע של הצירים שייצגו את המעמד השלישי היו אנשים שהיום נחשבים למעמד הביניים השכיר. למעשה, מתוך 610 הצירים, כחמש מאות היו קשורים לתחום המשפט. אם הרקע החברתי של הצירים בוורסאי רלוונטי לאפיון הקואליציה המהפכנית- ובוודאי שכך הדבר- אזי שיש מעט מאוד ביסוס לתיוגם כ"בורגנים" במובן המודרני של המונח.

חוסר ההתאמה בין השימוש במילה לבין משמעותה הנוכחית הייתה נכונה גם בחברה בכללותה. נציגי המעמד השלישי כונו לעתים קרובות "בורגנים" רק בגלל שעיסוקיהם נטמעו לתוך קטגוריה זו. מובן היטב בהיסטוריוגרפיה של המשטר הישן כי המונח "בורגני" היה מעורפל, שהתייחס לא לקפיטליסטים כשלעצמם אלא למקבץ עיסוקים להם היה במשותף רק מה שלא היו: לא איכרים ולא פועלים, אנשים שהשתייכו לשכבות הממון מבלי שהשתייכו לאצולה. הם יכולים היו להיות תעשיינים, סוחרים, חנוונים, בעלי מקצוע עירוניים. למעשה, הבורגני הממוצע בצרפת של המאה ה-18 שייך לקטגוריה האחרונה, פשוט בגלל חשיבותה הגוברת בכלכלה הפוליטית. לפיכך, אין זה מפתיע כי בהיסטוריוגרפיה העכשווית של המהפכה הצרפתית, המנהיגים כונו לעתים קרובות בורגנים, מכיוון שהשכבות שאליהן השתייכו היו בדרך כלל כלולות תחת כינוי זה.

בהינתן משימתו של ספר זה, מוצאה של ההנהגה הצרפתית ממעמד הביניים אינו עניין של מה בכך. גוהא תוקף שוב ושוב את הבורגנות ההודית על כשלונה לעמוד ברף של התעוזה והלהט המהפכני שהציבו "הבורגנים" של המהפכה הצרפתית. אולם, המקבילים ההודים ליעקובינים, או נציגי המעמד השלישי באופן כללי יותר, אינן משפחות בירלה או טאטא. הם האלמנטיים של המעמד הבינוני בהנהגת מפלגת הקונגרס. זו אינה קטנוניות סמנטית להגיד שהמקדימים הצרפתים למשפחת בירלה פשוט לא היו קיימים בסוף המאה ה-18. בהשוואה בין שתי הקבוצות- ה"בורגנות" הצרפתית והבורגנות ההודית- אנחנו למעשה מסתכלים על שתי מערכות שונות מאוד של יחסים חברתיים. הבורגנות ההודית הייתה מעמד שהשיג את עושרו והכנסותיו על ידי שליטה על עבודתם של אחרים; בצרפת מדובר היה או על מי שבעצמם היו שכירים של אחרים, או שהיו יצרנים עצמאיים. קבוצה אחת (ההודית) היא, במסגרת המרקסיסטית בה משתמש גוהא, מעמד מנצל, בעוד שהשנייה (הצרפתית) איננה. לפיכך זה היה די מדהים אם הקפיטליסטים ההודים היו מתגלים כמהפכניים כמו עורכי הדין הצרפתים.

אף שהמעמד השלישי לא היה בעצמו מעמד שולט, הוא לא הראה בשבועות הראשונים של האסיפה נטייה להפיל את המלוכה, לא כל שכן להוביל למהפכה חברתית. כפי שנזכר לעיל, מטרותיו הבסיסיות היו לשנות את המונרכיה האבסולוטית למונרכיה חוקתית, ולצמצם דרסטית או אף לבטל כליל את הפריבילגיות שניתנו לאצולה. סדר יום אשר נועד בעיקר להגדיל את המרחב הפוליטי והחברתי לשם התקדמותם הם. בשבועות הראשונים לכינוס בקיץ 1789, נראה היה שמטרות אלו הושגו. ביוני לקח על עצמו המעמד השלישי את ההנהגה של שלושת המעמדות המיוצגים בוורסאי, והכריז על הקמת האסיפה הלאומית. במהרה הצטרפו אליו הכמורה ונציגים רבים של האצולה. האסיפה החדשה שהוקמה הכריזה במהירות שהיא- לא לואי- מייצגת באופן ישיר את האומה הצרפתית, וכי לא ניתן לפרק אותה ללא הסכמת אומה זו. בכך היא הכריזה למעשה על מותה של המלוכה האבסולוטית. מרגע שחלק משמעותי מהאצולה הצטרף לשורות האסיפה הלאומית, ללואי לא הייתה ברירה אלא להודות בתבוסה. בסוף יוני הוא הסכים להכיר באסיפה, לבטל שורת מסים לא פופולאריים, ולהתייעץ עם האסיפה הכללית לגבי מיסוי עתידי; בנוסף הוא הבטיח חופש עיתונות וחירויות פרט. הנציגים השיגו את מטרתם. האבסולוטיזם מת.

חשוב, עם זאת, להבהיר מה לא השתנה ביוני 1789. לואי שמר במפורש על הזכויות הסיניוריות, כך שהפיאודליזם לא בוטל; חירויות בסיסיות הובטחו אך לא פורטו; ובאופן ישיר, לא הייתה הרחבה של הזכויות לגבי הפועלים והאיכרים. לא ביטול הפיאודליזם ולא הרחבת הזכויות הדמוקרטיות למעמדות המוכפפים נדרשו על ידי המעמד השלישי. מה שנדרש, והתקבל, על ידם היה זכויות גדולות יותר עבור עצמם. מה שהם השיגו היה אפוא הסכם בין האליטות, בדומה למה שהאצולה האנגלית הצליחה לגבש בחורף של 1641-1640. וזה, למעשה, היה כל מה שהרוב המכריע של הנציגים באסיפה הלאומית שאפו אליו. לא הייתה קריאה ללכת רחוק יותר.

הקואליציה הפוליטית

מה שהוביל את האירועים בצרפת להפוך מהסכם בין האליטות למהפכה של ממש היה, כמו באנגליה, השילוב בין מלך סרבן והתערבות מצד המעמדות העממיים. זה לא היה, כפי שגוהא מתאר, מהלך שהובילו האליטות שהושיטו את ידן אל היצרנים ושידלו את השתתפותם בהתגייסות החברתית. במילים אחרות, זה לא היה חלק מאסטרטגיה הגמונית של האליטות, כפי שניסח זאת גוהא. למעשה, המעמדות המוכפפים כפו את צרכיהם על הפרוייקט האליטיסטי, פרוייקט שהתבסס ברובו על הדרת האינטרסים של מעמדות אלו. יתר על כן, נציגי המעמד השלישי פעלו רק בחוסר רצון למען הדרישות העממיות להכללה, ואף הפכו חלק מהחקיקה המרכזית בנושא ברגע ששככו האיומים מלמטה.

בשלהי יוני 1789 הסכים לואי להכיר באסיפה הלאומית וכן בשורה של חירויות אזרחיות. אולם תוך מספר ימים התברר כי זה עשוי להיות ויתור זמני, שכן לאסיפה הגיעו חדשות על כך שהוא החל לרכז אלפי חיילים מחוץ לפריז ולוורסאי. נראה היה כי הוא מתכנן התקפה צבאית על מנת לפזר את האסיפה הלאומית. היה זה בנקודה זו שהמעמדות העממיים בפריז נכנסו לפעולה, באופן המפורסם ביותר על ידי הפלת הבסטיליה. צרפת נקלעה להתקוממות עממית. במרכזים עירוניים ברחבי המדינה, ועדות מקומיות הוקמו במהירות להגנת האסיפה הלאומית. חשובה אולי אף יותר הייתה התלכדות התנועה העירונית עם התקוממות כפרית מסיבית שהתפשטה על פני מרבית המדינה.

המרידות הכפריות לא הגיעו משום מקום. תסיסה נקודתית, אם כי מורגשת, התקיימה לסירוגין המחל מ-1775, מונעת לפחות בחלקה על ידי הכבדת הלחץ על האיכרים מצד בעלי האדמות. העלייה בפעולות האיכרים הצטברו לכדי מעין התקפת נגד אל מול המשטר הסיניורי, בקצב עקבי להפליא. מרידות האיכרים תודלקו עוד יותר על ידי יבולים רעים בשנים 1789-1788, והמחסור הבלתי נמנע שהגיע בעקבותיהם. כבר בתחילת 1789, עוד טרם התכנסה אסיפת המעמדות, החלו פעולות האיכרים להסלים, עם הדרישה לא רק להפחתת דמי השכירות, אלא גם לפתיחת מאגרי המזון באסמי האצילים. חשד נרחב היה שבעלי האדמות כנסייתיים וחילוניים כאחד, אוגרים תבואה. בקיץ, השמועות על אגירת התבואה השתלבו עם הפחד מפני מהגרים אלימים ומזימות האצולה כנגד המעמד השלישי. שמועות אלה הוסיפו עוד שמן למדורת המרד הכפרי, ובשלהי יולי 1789, נכנסה מרבית צרפת לסחרור של מרידות איכרים.

השפעתה המיידית של ההתערבות העממית הייתה בכך שהיא אילצה את לואי לסגת פעם נוספת. הוא הכריז על הסגת הכוחות שנאספו מחוץ לפריז, ובכך נראה היה כאילו הוא מוותר על כסאו לטובת האסיפה הלאומית. השינוי היסודי יותר של המרד הלאומי, עם זאת, היה להניע את האסיפה לנקוט בצעדים קיצוניים יותר. באזורים הכפריים, פעולות האיכרים קיבלו אופי אנטי-סיניורלי מובהק, ובחודשים יוני-יולי נרשמה התגברות במרד. בעוד שצירי האסיפה שמחו על כך שהמהפכה באה להצלתם, ההקלה שחשו פינתה מהר מאוד את מקומה לחשש עמוק כשהחדשות על ההסלמה בדרישות הרדיקליות של התנועה המהפכנית החלו לצוץ. תגובתם הראשונית של מרבית הצירים הייתה הלם על גבול הדחייה. אולם ככל שחלפו הימים, והשמועות על התפרצויות אלימות לסירוגין של התנועות הגיעו אליהם, החשש הפך לפחד ובהלה. בתחילת אוגוסט, נראה היה כאילו תנועת ההמונים עלולה לצאת מכלל שליטה.

עד לנקודה זו, יותר מחודש לאחר שלואי ה-16 הודה בתבוסה, מעט התרחש באסיפה הלאומית. הנציגים הסכימו עקרונית על הצורך ברפורמה אך נמנעו מניסוח החקיקה הדרושה- חלקית בגלל הפערים העמוקים ביניהם, וחלקית בגלל העומס העצום שיצר ניהול המשטר החדש. התפרצות תנועת ההמונים ניערה אותם מקיפאונם. בתוך מספר ימים במחצית הראשונה של אוגוסט, הוציאה האסיפה שני מקבצי הצהרות שנדמה היה כי מפרקות את עמודי התווך של הסדר החברתי: ביטול הפיאודליזם והצהרת זכויות האדם והאזרח. הראשון הבטיח לפרק את המשטר הסיניוריאלי כולו, והשני לשלב את המעמדות הפועליים בסדר הפוליטי.

מה עלינו לחשוב על פרסום הצווים המהפכניים הללו? האם הם עדות לבורגנות אשר סוף סוף עומדת ברשות עצמה ומאמצת לחיקה את הפרוייקט ההיסטורי שלה, כפי שטוען גוהא? כנראה שלא. נזכיר שלמרות שהצירים היו ממוצא מיוחס ובעלי ממון, כמעט ולא היו קבוצות קפיטליסטיות באסיפה הלאומית. אפילו אם הצירים היו מגיעים עם סדר יום מוגדר שנועד לפירוק המשטר הפיאודלי, הרלוונטיות של הדבר הייתה מוגבלת, שכן ניסיונו של גוהא הוא ליצור הקבלה בין הנציגים "הבורגנים" לאסיפת המעמדות והמעמד הקפיטליסטי ההודי. אך גם אם נקבל את האפשרות שאולי הייתה נוכחות קפיטליסטית אמיתית באסיפה, מהלך האירועים סותר כל תפיסה לפיה התקיים פרוייקט אליטיסטי ליברלי ואנטי פיאודלי, או שצירי האסיפה הם שהושיטו את ידם אל עבר ההמונים על ידי יצירת תכנית שתייצג את האינטרסים שלהם.

למעשה, ההיפך הוא הנכון: התנועה העממית כפתה את האג'נדה המהפכנית על הצירים. כפי שראינו, אין ראייה לכך שלמעמד השלישי הייתה כל נטייה לפרק את הפיאודליזם או להרחיב את הזכויות הפוליטיות למעמדות הפועליים. הם נעו בכיוון זה רק בעקבות לחצה של תנועת ההמונים. יתכן שעצם העובדה שההצהרות הגיעו בעקבות המרד ההמוני אינה ראיה חותכת לכך שדבר הוביל לדבר. ייתכן שהרפורמה הייתה בדרך בכל מקרה, ואולי רק התזמון הושפע מלחץ ההמון. אולם גם טענה זו אינה מחזיקה מים: קחו בחשבון את תוכנה הממשי של החקיקה שהגיע בעקבות אותן הצהרות, והקשר המתמשך בין חוקי הרפורמה לבין התנועה העממית.

אילו הצירים היו באמת מחוייבים לתכנית מהפכנית, הם לבטח היו מנסים למנף ככל האפשר את הלחץ כתוצאה מתנועת ההמונים. במקום זאת, האסטרטגיה שלהם הייתה ליצור חקיקה שתצמצם את הפגיעה במבנה הכוח הקיים. בסתיו 1789, מרד האיכרים שכך במקצת, ונתן למחוקקים את התחושה שכך גם האיום המיידי באלימות. תגובתם הייתה להטות את החקיקה לכיוון הסטטוס קוו, לא נגדו. כשחקיקה אנטי-פיאודלית הופיעה סוף סוף במרץ 1790, ניכר היה שכוונתה למזער את הפגיעה בכוחה של השיטה הסיניורלית. הנטל המשפטי והכלכלי של החירות הוטלה על האיכרים, מה שהקשה עליהם מאוד להשתחרר מהתחייבויותיהם הפיאודליות. ובמישור הפוליטי, כאשר תורגמו זכויות האדם לחקיקה בפועל, התברר שחסרי הנכסים יזכו באופן מובהק לפחות זכויות מאשר בעלי הנכסים. האסיפה סירבה לאפשר זכות בחירה כללית. דרישת רכוש מינימלית נקבעה כרף לזכות הצבעה, ותנעים מוקדמים תובעניים אף יותר לזכות לכהן בתפקיד. בסופו של דבר, רק כ-45,000 גברים צרפתים היו זכאים לכהן בתפקידים בכירים. הזכויות הדמוקרטיות הותנו אפוא בקניין.

החקיקה סביב ביטול הפיאודליזם וזכויות האדם חשפו את סדרי העדיפויות של האסיפה. חבריה היו מחויבים, בדומה למהפכנים האנגלים ב-1640, בעיקר להחזרת הכוח המלכותי. יחסם לכוח העממי בהחלט פחות נלהב, אפילו עוין. זה היה הכוח עליו נשענו רק משום שהוא היה הכוח הזמין היחיד להיאבק בכוונות הזדון מצד המלוכה. לו היו מחוייבים לכוחות העממיים, הם היו משתמשים בהתגייסותם בקיץ 1789 כאמצעי לפירוק המשטר הישן. במקום זאת, הם ניסו כמיטב יכולתם לשמר אותו, אך עם מרחב גדול יותר עבור בעלי הממון מקרב המעמד השלישי. כפי שסיכם בחריפות אלבר סובול:

"למוסדות הפוליטיים החדשים הייתה מטרה אחת ומטרה אחת בלבד, זו של הבטחת שלטון שליו וחסר הפרעות של מעמד הביניים, חופשי מהאיום של מהפכת נגד והמונרכיה מצד אחד, ומכל ניסיון מצד העם מצד שני".

מטרת האסיפה הלאומית הייתה ליצור איזון בין בלימת הסכנה של מהפכת נגד מלוכנית תוך שמירה על המעמדות המוכפפים מחוץ לאומה הפוליטית. אבל בדיוק כמו במקרה האנגלי, גם כאן התגלה איזון זה כבלתי אפשרי. מעל לכל, לא הייתה שליטה ישירה על התנועה העממית. וכאשר פרצו התקוממויות המוניות ברחבי המדינה, יותר ויותר חלקים מהקואליציה הרפורמיסטית נטשו בתגובה. עם בסיס תמיכה מתכווץ בקרב המעמדות השליטים, לקואליציה הרפורמיסטית לא נותרה ברירה אלא להגביר את הסתמכותם על תנועת ההמונים- מה שבתורו הוביל לעריקות נוספות משורות הקואליציה, מה שאילץ אותה לאמץ את המהפכה.

היה זה הלחץ הזה מלמטה שאילץ את האסיפה לחזור אל ההבטחות שהם נתנו בהצהרות של אוגוסט. הצעדים האנטי-פיאודליים שורטטו מחדש- אך רק לאחר שהאסיפה מצאה את עצמה שוב, בשנים 1792-1791, ניצבת בפני גל של תסיסה איכרית. ג'ון מרקוף התכתבות בלתי רגילה בין העלייה בתסיסה האיכרית לבין פרסום חקיקה אנטי-פיאודלית חדשה. הזכויות הפוליטיות הורחבו להמונים העובדים ב-1792, והעניקו לצרפת זכות בחירה כללית לראשונה- אבל גם כאן רק בעקבות לחץ עצום. עריקתם של אלמנטים אריסטוקרטיים מהקואליציה הרפורמית לא הביאה למלחמת אזרחית, כמו באנגליה ב-1640. תחת זאת, המתנגדים היגרו למדינות שכנות ידידותיות, ששליטיהן הזדעזעו מההתרחשויות בפריז והפרובינציות. במהרה שקעה צרפת במלחמה, כששכנותיה חברו יחדיו כדי לתקוף את המהפכה ולהשיב על כנו את המשטר הישן. לאסיפה הלאומית לא הייתה ברירה אלא לכונן משמר לאומי. אולם, האיכרים והפועלים לא היו מצטרפים אליה מרצונם החופשי מבלי שהיו זוכים לזכויות פוליטיות. וכך, בסתיו 1792, היעקובינים הסכימו לפרסם חוק המרכיב את זכות הבחירה הכללית- שוב, רק מתוך אילוץ. המהפכה הפכה סוף סוף לדמוקרטית ואנטי-פיאודלית, אבל לא בגלל "פרוייקט בורגני". את המחוקקים "הבורגנים" של המעמד השלישי היה צריך לגרור בועטים וצורחים כדי שיקבלו את תפקידם כמהפכנים.

לפיכך, בניגוד לטענה של ראנאג'יט גוהא בנוגע למחויבות האנטי-פיאודלית של ההנהגה הבורגנית של המהפכה הצרפתית, המנהיגים לא היו בורגנים ולא אנטי פיאודליים. אמת, הם היו "בורגנים" בלשון התקופה, אבל לא היו קפיטליסטים; הם ביטלו לבסוף את המחויבויות הפיאודליות, אבל עשו זאת פשוטו כמשמעו כשהחרב מונחת על צווארם. באופן דומה, הרחבת הזכויות הדמוקרטיות למעמדות המוכפפים, בעיקר דרך הרחבת זכות הבחירה, נכפתה על האסיפה הלאומית, תחילה על ידי מרידות המוניות, ולאחר מכן על ידי הצורך להקים צבא אזרחים כדי להתגונן בפני התוקפנות הזרה. אם בכלל היה "פרוייקט", זה היה פרוייקט מצומצם של פירוק השלטון האבסולוטי והגדלת המרחב עבור המעמד השלישי עבור קידום מקצועי. הדינמיקה שמציג גוהא- שבה ההנהגה מחשלת קואליציה על ידי הושטת יד אל המעמדות הפועליים ומתן מענה לצרכיהם- היא אפוא דמיונית במידה רבה. היו אלו למעשה האיכרים שהיו צריכים להושיט את ידם אל עבר רמי המעלה כדי לגרום לקואליציה הרפורמית להפוך למהפכנית.

ההסדר המהפכני

המרכיב האחרון במיתולוגיזציה של "הפרוייקט הבורגני" של גוהא הוא הטענה שלו כי הוא כולל התחייבות לכינון סדר ליברלי מכיל שיתעלה מעל לתהום המפרידה בין תרבות האליטות לתרבות המוכפפים. זה מה שהמהפכה הבורגנית-דמוקרטית נועדה להשיג- תרגיל בבניית האומה שהבורגנות ההודית או שנטשה או שמעולם לא לקחה עליה. בדיוק כשם שתוצאותיה של המהפכה האנגלית היו רחוקות מסדר ליברלי מקיף, כך גם במקרה הצרפתי, התוצאה לא הייתה כפי שתיאר גוהא.

הרחבת זכות הבחירה הכללית בימי סתיו 1792 הסוערים הייתה אירוע בקנה מידה היסטורי, אבל זה לא היה שיאו של פרוייקט פוליטי שטופח על ידי המעמד השלישי. זה היה, למעשה, אמצעי שהם נאלצו לקבל כתנאי עבור הקמת המשמר הלאומי. מכיוון שכך, תמיכתם בו מעולם לא הייתה עמוקה במיוחד. ככל שהמהפכה התקדמה והבסיס ההמוני שלה התרחב, כל התכווצה תמיכתן של האליטות. נפילת הדיקטטורה היעקובינית ב-1794 לטובת קואליציה שמרנית יותר חתמה את גורלם של הצעדים הדמוקרטיים. בסתיו 1795, שלוש שנים לאחר שהתקבל, בוטל חוק זכות הבחירה הכללית- "ננטש כלא מעשי ככל שהלחץ העממי על האסיפה הוקל", ציין וויליאם דויל- כשצרפת חזרה לזכות בחירה מוגבלת המבוססת על דרישות רכוש. התוצאה הייתה התבססות מחודשת ומרחיקת לכת של כוחן של האליטות, "המגדירה את האומה הפוליטית בפועל בתור נכבדיה", סיכם דויל.

התכווצות זאת של האומה הפוליטית לא תעורער שוב במשך יותר משני דורות, עד 1848. בינתיים, הסדר החברתי שהמשטר החדש ביקש לבנות נועד לחזק את הגבולות בין זכויות האליטות לזכויות המוכפפים, לא לפרק אותם. כך זכות הבחירה לא הורחבה לגברים בוגרים עד לאמצע המאה; זכות השביתה לא הוכרה לעובדים עד 1864 והזכות להקים איגודים מקצועיים עד לאמצע שנות השמונים של המאה; כך גם הזכות לחינוך חינם וחינוך לכלל האוכלוסייה. באופן רחב יותר, כפי שטען יוג'ין וובר במחקרו הקלאסי, החברה באזורים הכפריים נותרה במידה רבה נפרדת מהתרבות הצרפתית העירונית והמודרנית במשך קרוב למאה שלמה לאחר המהפכה הצרפתית. לא הייתה שאלה של שילוב המרחב המוכפף לתוך תרבות בורגנית גדולה יותר, שכן צרפת הכפרית שמרה על דרכי החיים הייחודיות שלה עד לתהליך האינטגרציה שהתרחש לבסוף בשנות השמונים של המאה ה-19. באשר למדיניות בכללותה, מפכח לזכור שצרפת עברה עוד שלושה גלים מהפכניים- אחד כל שלושה עשורים- אחרי מלחמות נפוליאון. זה לא היה משטר יציב ומשלב. זו הייתה, כמו במקרה הבריטי, אוליגרכיה צרה, שנועדה לבסס את כוחם של המעמדות השליטים, אוליגרכיה ששאפה לשלוט במרחב המוכפף, לא לשלב אותו לתוך משטר מוסכם.

3.3 מסקנה

האירועים שהתרחשו באיים הבריטים החל מ-1640 ובצרפת ב-1789 בהחלט ראויים להיקרא מהפכות. הביקורת על "המהפכות הבורגניות" שפותחה בפרק זה לא נועדה להכחיש את חשיבותן החברתית. טענתי היא פשוט שהם היו חשובים בדרכים שונות מאלו שהוצעו על ידי גוהא או על ידי המסורת ההיסטוריוגרפית ממנה הוא שואב. ההבנה הקלאסית של המהפכות הללו הייתה שהם סייעו בפיתוח מבנים כלכליים קפיטליסטיים ובעלייה של משטרים פוליטיים ליברליים. שיוך זה אינו שגוי לחלוטין; לשתי המהפכות היו השפעות כלכליות ופוליטיות משמעותיות. אבל ההשפעות לא היו דרמטיות כפי שמניחים לעתים קרובות, ובמובנים רבים, שונות לחלוטין מאלו שאולי ציפו להן.

אם נפנה להשפעות הכלכליות של שתי מהפכות אלו, צריך להיות ברור שתרומתם לפיתוח הקפיטליזם הייתה או חלשה או מיותרת. באנגליה, שם המבנה החקלאי כבר היה קפיטליסטי, לא עמדה השאלה בדבר יצירת הכלכלה הבורגנית על ידי המהפכות. לכל היותר, מה שהן עשו היה להאיץ מגמות שכבר היו מבוססות היטב. במקרה של צרפת, אין ספק בחשיבות שהייתה לכך שהמהפכה ביטלה חלק מההגנות על השלטון הסיניורי ובכך תרמה להתפתחותו הסופית של הקפיטליזם. אבל הקשר הסיבתי חלש. התוצאה הכלכלית הישירה ביותר של המהפכה הצרפתית הייתה חיזוק רכוש האיכרים, לא יצירת בורגנות חקלאית. למעשה, המהפכה החלישה את זכויות היתר הפיאודליות של האצולה אבל בלי לתת לה כוחות חדשים וקפיטליסטיים יותר. הרווחים המיידיים ביחס לזכויות הקניין נעשו על ידי האיכרים. בעוד שזה, באופן עקרוני, הניח את היסודות להצבר חקלאי, יהיה צורך להמתין עוד כמה עשורים עד לבואה של כלכלה חקלאית דינמית וקפיטליסטית. בטווח הקצר התוצאה של חיזוק זכויות הקניין של האיכרים הייתה הגברת "שנאת סיכון" ואסטרטגיות כלכליות שמרניות האופייניות לבעלי נכסים קטנים. הבסיס החקלאי של הכלכלה הצרפתית נותר תקוע בצמיחה איטית מאוד עד למחצית השנייה של המאה ה-19.

לגבי ההשפעות הפוליטיות של המהפכות, צריך להיות ברור שתרומתן ללידת הליברליזם המודרני הייתה חלשה. בשיאן הרדיקלי, הן שחררו, לראשונה דחפים דמוקרטיים אמיתיים לתוך הגוף הפוליטי. אבל המעמדות הדומיננטיים המתעוררים דיכאו במהירות את רוב הדחפים הרדיקליים הללו. כמו בתרומתן לעליית הקפיטליזם, צריך להוציא את האוויר מהבלון של חשיבותן של המהפכות כמבשרות ליברליזציה פוליטית. מה שהן הורישו היה מדינה אוליגרכית עם מרחב גדול יותר להשתתפות פוליטית- אבל רק לחברי הקבוצות השליטות שעד אז הודרו מתוכו.

אם הייתה תרומה ישירה משתי המהפכות הללו, היא הייתה לצמיחתה והתחזקותה של המדינה, לא לקפיטליזם או לדמוקרטיה. בכך, בתרומתן של המהפכות האנגליות יש להכיר כזרז מודרני. עד המאה ה-17, אנגליה יכולה הייתה רק להסתכל בדאגה, ובלא מעט קנאה, בענקיות הצבא המתפתחות של היבשת. הכתר ראה את האבסולוטיזם המתהווה בספרד וצרפת בתור הסכנות העיקריות לשלומה של בריטניה; כדי לפצות על חולשתה הגיאופוליטית, היא יצרה מערכת עדינה של בריתות עם כוחות נוספים ביבשת. גם בזמן שהמגזר החקלאי האיץ בהדרגה את קצב הצמיחה שלו, ואפשר לאנגליה לתפוס פער מיריבותיה, המדינה לא יכלה לנצל את העודפים החקלאיים המתרחבים, כי היא חסרה את הכלים הפיסקליים לממש אותם.

היה זה השינוי המהפכני הארוך בין 1640 ל-1688 שיצר מנגנון פיסקלי מחודש, ובכך אפשר את בנייתה של בריטניה כמדינה "פיסקלית-צבאית". במהלך המאה ה-18 התגלתה בריטניה לא רק בתור הכלכלה הדינמית ביותר בזירה האירופית, אלא גם כמעצמה הצבאית החזקה ביותר. עוצמתה הצבאית התבססה באופן משמעותי על הפשרה שנוצרה בין הכתר לבין אצולת האדמות, והעניקה לאחרונים שליטה על אוצר המדינה והממשל המקומי בתמורה לשמירת המלוכה על סמכויות הביצוע. זו הייתה האומה הפוליטית שייצרה המהפכה- צרה, רודפת בצע, סמכותנית ביותר, ותוקפנית יותר ויותר בהתמודדותה עם העולם.

צרפת כבר החלה בפרוייקט הריכוזי במאה ה-17, כשבנתה את השלטון האבסולוטי החזק ביותר באירופה. אבל בניגוד לאנגליה שלאחר המהפכה, בה בניין המדינה ניזון יותר ויותר על ידי כלכלה דינמית, הרצון לחיזוק המדינה בצרפת שלפני המהפכה נתקל בבסיס כלכלי מיושן ותקוע. היה זה, למעשה, הלחץ הבלתי פוסק שהגיע מעבר לתעלה, מבריטניה הגדולה, שדחף את הבורבונים להציב דרישות שאינן ברות קיימא עבור מבנה הכוח המקומי. עד לבוא המהפכה, הבינו רוב חברי המעמד השליט בצרפת שתהיה התוצאה אשר תהיה, על המדינה לבנות ולשמר מנגנון פוליטי המסוגל להתחרות עם כוחה של בריטניה בקנה מידה עולמי. כך, מהשלבים המוקדמים של הריאקציה התרמידורית, דרך עלייתו לשלטון של נפוליאון, מאמצי הריכוזיות של המהפכה הצרפתית לא הופרעו, אפילו כאשר הדחפים הרדיקליים והדמוקרטיים שלה הוסגו לאחור. צרפת יצאה מהמהפכה עם מנגנון מדינה עוצמתי אף יותר מזה שהיה לה קודם לכן.

ניתן, אם כן, לומר בבטחה שההישג המיידי העיקרי של המהפכות הבורגניות היה בנייתן של מדינות חדשות וחזקות יותר, סמכותניות בהתנהלותן הפנימית, צרות בבסיסן החברתי, ותוקפניות במדיניות החוץ שלהן. בניין האומה אכן הגיע בעקבותיהן, אבל פיתוח התודעה הלאומית והזהות הלאומית הייתה במידה רבה תוצאה של בניין המדינה, לא תנאי מקדים. עבור המעצמות האירופיות, עובדת עלייתה הגיאופוליטית של האנגליה במאה ה-18, התבוסות החוזרות ונשנות שהנחילה למכונה הצבאית הצרפתית המהוללת, ותפקידה המרכזי בהבסתו של נפוליאון, שימשה כאזהרה לעתיד לא ברור. המסר היה ברור- כדי להבטיח את עתידן, מעצמות קונטיננטליות יריבות יצטרכו לבנות כלכלות פוליטיות שיעמדו בקנה אחד עם הענק הדורסני האורב מעבר לתעלה. אנגליה הצליחה להשיג גם כלכלה קפיטליסטית דינמית, וגם מבנה מדינתי מגובש, יציב ואיתן מבחינה כלכלית. היריבות האירופאיות ייאלצו ללכת בעקבותיה. לאורך המחצית הראשונה של המאה ה-19, מעצמות היבשת פתחו בפרוייקטים שאפתניים של שינוי הכלכלה המקומית ובניית מדינה. בכל המקרים הללו, בניית המדינה הייתה הדבר הראשון על סדר היום. בנייתן של זהויות לאומיות התרחשה בעקבותיה, או החלה בשירותו של הרצון לבנות מדינות חזקות יותר. זוהי נקודה אליה אחזור בפרק 10, כאשר נבחן את הניתוח של פרתה צ'טרג'י בנוגע ללאומיות הקולוניאלית.

כעת יש לנו הערכה של ההיסטוריה נוגדת העובדות כנגדה מעריך גוהא את הופעתה של הלאומית ההודית, ומתעקש שהבורגנות ההודית נפלה מהרף אותו הציבו קודמיה הבריטים והצרפתים. ראינו כי גם באנגליה וגם בצרפת אך אחד משלושת הממדים הביקורתיים של המהפכות לא דמה לאופן התיאור שלו. כעת אנו ניצבים בעמדה להעריך את ההשלכות של ממצאים אלו על הפרוייקט הגדול יותר שלו- הצבת המודרניות ההודית בהקשר גלובלי והסקת המסקנות התיאורטיות והמעשיות הנדרשות.

[1] אני מתייחס לאירועים של 1640 כאל מהפכה, בעיקר מתוך התייחסות לשפת טיעונו של גוהא. לרוב מתייחסים אליהם כאל מלחמות אזרחים, אשר במובנים רבים הם תואר הולם יותר.