בדיוק עם תחילת המתקפה הישראלית על איראן, ב-13 ביוני נפתחה בפריז וועידה בינלאומית לקידום פתרון שתי המדינות. הוועידה, בארגון "פורום פריז לשלום" (The Paris Peace Forum) תחת חסותו של נשיא צרפת עמנואל מקרון, אורגנה כאירוע הכנה לקראת ועידה סעודית-צרפתית שתוכננה להתקיים בחסות האו"ם בניו יורק בין ה-17 ל-20 ביוני. רבים ציפו כי בוועידה בניו יורק תכיר צרפת במדינת פלסטין, ובעקבותיה שורה של מדינות נוספות. אך לאור המלחמה באיראן הודיעה ממשלת צרפת על דחיית הוועידה בניו יורק. למעשה, כל הכינוס בפריז התקיים בצל ההסלמה במלחמה, וגרם לדיונים על היבטים שונים של שלום המבוסס על פתרון שתי המדינות להראות לעיתים מנותקים מהמציאות.
"פורום פריז לשלום" הוקם ב-2018 וקיים מאז מספר כנסים בינלאומיים. בעבר תרמו לו תאגידי ענק בינלאומיים, והוא זוהה בעיקר עם מפגשים בין אליטות ממדינות שונות, יותר מאשר עם פעולה למען שלום. אך הפעם הועידה שהתקיימה בפריז הייתה יוצאת דופן, בכך שכינסה מאות נציגי חברה אזרחית וארגוני שלום מתוך כוונה מוצהרת לתת להם במה, להוביל דיונים ולהכין עמדות לקראת הכינוס הדיפלומטי הבינלאומי בניו יורק. ואכן, רבים ממאות המשתתפים הישראלים והפלסטינים מארגוני החברה האזרחית התגברו על הדכדוך העמוק מהחדשות בארץ והתייחסו בהתלהבות ובאחריות להזדמנות להשפיע על מקבלי ההחלטות. גם אם לא היה ברור אלו תוצרים מהוועידה יתקבלו בידי הפוליטיקאים, הייתה תקווה רחבה שבקרוב נשמע מצרפת ומדינות נוספות על הכרה במדינת פלסטין.
התוכן של הוועידה היה מגוון – חלק מהדיונים נתנו במה לפעילי שלום ישראלים ופלסטינים להביע נקודות מבט מגוונות מהשטח, בעוד אחרים הציגו סימטריה מעוותת בין הזכויות הבסיסיות של העם הפלסטיני לבין האינטרסים האסטרטגיים של מדינת ישראל. הסימטריה הזו גם הקשתה לדבר באופן ברור על פשעי המלחמה שישראל מבצעת בעזה ובגדה המערבית.
אך בסופו של דבר הוועידה רק הבהירה את הפער בין המשתתפים. לא בין פעילי השלום הישראלים והפלסטינים – אלא בין אותם פעילים הצמאים לשינוי לבין הפוליטיקאים המארחים. בעוד פעילי השלום שאפו לראות צעדים מעשיים מצד הקהילה הבינלאומית, ממשלת צרפת כבר נסוגה למעשה מהכרה במדינת פלסטין או מכל צעד קונקרטי לריסון פשעי המלחמה של ישראל. דבר זה בא לידי ביטוי כאשר משתתפי הכנס הוזמנו למסיבת העיתונאים של נשיא צרפת מקרון בארמון האליזה – במקום להצהיר על הכרה במדינת פלסטין, מקרון הפריח מילים יפות וחסרות כל משמעות על "תהליך שלום" ועל כך שהוא עדיין "מחויב להכיר במדינת פלסטין" בעתיד לא מוגדר, ויותר מכך הכריז על התמיכה של צרפת בהתקפה על איראן. בסופו של דבר, נראה ש"פורום פריז לשלום" וממשלת צרפת היו מעוניינים בפעילים הישראלים והפלסטינים בעיקר כתפאורה, לא כמשתתפים בשיחה מהותית על מדיניות.
נציגי ממשלת צרפת כמעט לא לקחו חלק בדיונים בוועידה, ונראה שלא היה להם עניין אמיתי לשמוע את הקריאות לפעולה מיידית מצד פעילי השלום. דוגמא בוטה לחוסר העניין של הממשלה הצרפתית, בעיקר בקולות הפלסטיניים, הייתה החלטתו של משרד הפנים הצרפתי לאסור על כניסתם למדינה של 40 עזתים שהוזמנו להגיע ממצרים כדי להשתתף בוועידה.
ראוי לציין שלעומת גרירת הרגליים של ממשלת צרפת, רובו הגדול של הציבור הצרפתי תומך בהטלת סנקציות על ישראל. בדיוק לאחר הוועידה החלה צעדת מחאה המונית מצרפת לעבר בריסל בדרישה לסיום המיידי של מלחמת ההשמדה בעזה. דוגמאות נוספות לעשייה אמיתית ניתן לראות מצד איגודי העובדים הצרפתים, החוסמים משלוחי נשק המיועדים לישראל.
לעומת התנהלות המארחים הצרפתים, ראוי לציין שהרבה מהארגונים האזרחיים בכל זאת עשו מאצים אדירים להפיק מהוועידה תוצרים קונקרטיים ובעלי תוכן מהותי – בראשם "הברית לשלום במזרח התיכון" (ALLMEP) שארגנה דיוני עומק בין נציגי ארגונים לכתיבת הצעות פעולה שניתן להגיש למקבלי החלטות. אך עדיין נותרת השאלה, האם יהיו מקבלי החלטות שיתעניינו בהצעות של פעילי שלום ישראלים ופלסטינים? החשש הוא שכפי שהיה בוועידה, האינטרסים האימפריאליסטיים של אותם פוליטיקאים יכתיבו את הבאות.
פעמים רבות נשמעה בוועידה ההצהרה שזהו הכינוס הגדול ביותר של ישראלים ופלסטינים מאז השביעי באוקטובר. זה אומנם הישג, אבל הערך של המפגש איננו תלוי במספר המשתתפים אלא בתוכן הפוליטי שלו. ולכן ניתן לשאול, עד כמה יש צורך בעוד מפגשי "דו-קיום" לדבר פעם נוספת על "תהליך שלום" שאיננו מתקיים ושכולם כבר מסכימים על העקרונות הבסיסיים שלו – נוכח הצורך הדחוף בהתארגנויות למאבקים משותפים נגד פשעי הכיבוש, המלחמה והטיהור האתני שמתחוללים כרגע.
