מאת תמר גוז'נסקי

לכנסת הנוכחית, עם הקואליציה הממשלתית הימנית-הקיצונית, אין תקדים בכל הקשור להפצת רעל הגזענות, לתיעוב מהדמוקרטיה ומהשלום, ולרמיסה של זכויות אדם ואזרח. ובכל זאת, אישורה בקריאה טרומית (ברוב של 45 תומכים מול 13 מתנגדים) של הצעת החוק של ח"כ דוד רותם ("ישראל ביתנו"), בדבר "הקמת מרכז להנצחת פועלו ומורשתו של רחבעם זאבי" – חייב להקפיץ כל מי שחרד לעתיד הדמוקרטיה בישראל.

"מורשת זאבי"

מהי מורשת זאבי, שאותה מבקשים להנציח במרכז שיוקם?

התנגדות נחרצת לשלום: באוגוסט 1967, חודשיים בלבד לאחר מלחמת יוני והכיבוש של שטחים פלסטיניים, מצריים וסוריים, אמר זאבי בדיון מטכ"ל, כי מבחינת העם היהודי והישראלי, "שלום בעשור הקרוב יש בו המון סכנות", ולכן עדיפה הכרעה צבאית על שלום. זאבי התנגד לכל מהלכי השלום ופרש מממשלת שמיר בגלל ועידת מדריד (1992).

"א"י השלימה": זאבי תבע את סיפוח כל השטחים הפלסטיניים ריקים מתושביהם הפלסטינים. כינה את קווי ה-4 ביוני 1967 "גבולות אושוויץ".

"טרנספר": המושג המזוהה ביותר עם שמו. זאבי קרא לפעול לגירוש (טרנספר) של הפלסטינים מהשטחים כולם. ליישום מטרה זו, הציע ליצור עבור הפלסטינים בשטחים מציאות חיים בלתי-נסבלת באמצעות דיכוי צבאי וחנק כלכלי, וכן לממן הגירה ולהגיע להסכמי טרנספר עם מדינות ערביות.

שותף פעיל בהסתה שהובילה לרצח רבין: בהפגנת הימין בכיכר ציון (5.10.1995), כינה את ממשלת רבין "ממשלה לא שפויה… מופקרת, כנועה, מבולבלת, בוגדנית, מטורפת".

גזענות בוטה: לזאבי מיוחס המשפט: "יהודי אחד שווה אלף ערבים", אותו אמר מול מצלמות הטלוויזיה.

מיסוד פוליטי של הימין הקיצוני: זאבי הקים ב-1988 מפלגה בשם "מולדת", ונבחר מטעמה לכנסת. לקראת הבחירות ב-1999, הקים מערך ימני קיצוני בשם "האיחוד הלאומי", שבראשו עמד בני בגין. ב-2000 הקים בלוק פרלמנטרי משותף של "האיחוד הלאומי" ו"ישראל ביתנו".

 התנשאות אשכנזית מול המזרחים: בדברים במטה הכללי לאחר מלחמת יוני, הסביר את התנגדותו לשלום בסכנת החיבור בין הערבים למזרחים, ובמילותיו: "בהרכב הדמוגרפי שיש היום, מחצית עם ישראל הוא ישראל השנייה עם הרקע הלוונטיני. אם נוכל לנסוע לביירות לחופש-נופש, יש הרבה סכנות בזה".

לגיטימיות פוליטית לפאשיזם

הקמת המרכז "להנצחת מורשת זאבי" תהיה צעד בדרך להענקת לגיטימיות פוליטית בשיח הישראלי לימין הפאשיסטי, אך היא אינה הצעד הראשון.

זאבי, שבעודו אלוף במדים ביטא דעות ימניות קיצוניות, המשיך לשרת עד 1974. לאחר שפרש מהצבא, מינה אותו יצחק רבין (בכהונתו הראשונה כראש ממשלה) ל"יועץ למלחמה בטרור ולמודיעין". תפקידו "היועצי" נמשך גם בשנים לאחר מכן, כאשר בשירות המדינה והתעשייה הצבאית, יעץ לדיקטטורים ברחבי העולם להצטייד בידע צבאי ובנשק ישראליים, כדי לשמר את שלטונם ולדכא את מתנגדיהם.

גם כאשר הקים מפלגה פרו-פאשיסטית ("מולדת"), הוא לא היה פסול לקואליציה, ובממשלת שמיר (1991) היה שר בלי תיק וחבר בקבינט הביטחוני.

זאבי לא התקשה בהשגת לגיטימיות פוליטית כראש מפלגה ימנית קיצונית הדוגלת בטרנספר, בנצלו את ההילה של גנרל ולוחם, שבישראל מכשירה כמעט כל שרץ. לכך הוא הוסיף דיבורים דביקים על "אהבת מולדת" מהסוג הגזעני, והקמה של "מוזיאון ארץ ישראל" בת"א, שבעזרתם הציג עצמו, כנהוג אצל מנהיגים פאשיסטיים, כ"אוהב האומה, השומר את מורשתה".

הזעזוע של דניאל בן סימון

    "ביום אחד בלבד, שלא לומר בשעה אחת בלבד, איבדה מפלגת העבודה את נשמתה. היא נכנסה לקואליציה הזאת, כדי למתן אותה ותחת זאת היא נסחפה אחר ההקצנה, שפושה בתוכה ונהפכה לחלק בלתי נפרד ממנה" –קונן ח"כ דניאל בן סימון (העבודה) במאמרו באתר וואלה.

    בן סימון ביקר בחריפות את תמיכת רוב חברי סיעת העבודה בחוק מרכז מורשת זאבי, כמו גם בחוק בדבר פיצוי מתנחלים שנפגעו מ"הקפאת הבנייה בהתנחלויות", ובחוק בדבר חקירת הגורמים המממנים ארגונים ישראליים (במסגרת המסע נגד הקרן החדשה לישראל וארגוני השלום).

    מעודד, שיש עדיין במפלגת העבודה מי שמתפלץ נוכח התהומות, אליהם הידרדרה הברית הפוליטית בין מפלגה זו לבין מפלגות הימין הקיצוני. אך בכתיבת ביקורת חריפה, חשובה ככל שתהיה, לא די.

    במציאות, בה השמיים לא נפלו, כאשר הכנסת אישרה ברוב קולות את הנצחת מורשת זאבי והצעות חוק אנטי-דמוקרטיות נוספות, חיוני יותר מתמיד לכונן את המערך הרחב ביותר של ארגונים ואישים, יהודים וערבים, למאבק ציבורי להגנת המרחב הדמוקרטי בישראל. מול הימין המאוחד למדי והמגבה את ממשלת האסון הלאומי בראשות נתניהו, צריך להתייצב שמאל מאוחד, שוחר שלום ודמוקרטיה, הרואה את העיקר: לעשות הכל, כדי לסלק מחיינו הציבוריים את מורשת זאבי, את דרכו ואת כל מה שהוא מסמל.