קראתי בהתרגשות את התחקיר המרתק של גידי וייץ על מרד ואדי סאליב, המרד המזרחי הראשון שפורסם במוסף "הארץ" ביום שישי האחרון, המתבסס על הפרוטוקולים של דיוני הממשלה בדבר אירועי ואדי סאליב, שחייבים לזעזע כל בר דעת. למרות שעברו 55 שנה מאותה התקוממות חברתית חשובה, האירועים מאז מעידים, כי הגזענות האנטי–ערבית והעדתית לא פסה מהארץ. הגילויים של וייץ צריכים להיות אות אזעקה לבאות.
מפגינים בוואדי סאליב (צילום: משטרת ישראל)
כתושב חיפה באותה תקופה, התרשמתי מהציטוט מדברי חברת מועצת העיר אז, צילה עירם, שהייתה הנציגה היחידה והראשונה במועצת העיר מטעם המפלגה הקומוניסטית הישראלית (משום מה שכח כותב המאמר לציין זאת). עירם ייצגה את עמדתה הייחודית של מק"י, שתמכה בדרישות תושבי ואדי סאליב והוקיעה את התנפלות המשטרה עליהם.
יומון מק"י, "קול העם", ליווה את המערכה של ואדי סאליב לאורך כל הדרך. כתבת "קול העם", העיתונאית חנה שטרן, דווחה על כל שלבי המאבק. היא התיידדה עם אחד ממנהיגי המרד, יוסף שם טוב, ולאחר מכן קשרה את חייה בחייו.
בנימין גונן
