מפרשנים את המשבר הקפיטליסטי בדיוק כפי שפירשנו את מלחמת לבנון השנייה.
מרכז קשב להגנת הדמוקרטיה בישראל, העוסק רבות בביקורת העיתונות הישראלית וביחסה לכיבוש, למלחמה ולדיכוי של הפלסטינים, פרסם ביולי אשתקד דו"ח מקיף על הסיקור של מלחמת לבנון השנייה בידי העיתונות הישראלית.
מן המחקר עולה, כי התקשורת בכללותה שידרה תמיכה כמעט בלתי-מסויגת במלחמה והללה את צדקתה מתחילתה ועד סופה. יתרה מזאת, התקשורת למעשה הגדירה, הן עבור הציבור והן עבור מקבלי ההחלטות, את המערכה הצבאית כ"מלחמה" כבר מהיום הראשון. מטרות המלחמה, אשר השתנו חדשות לבקרים, הוצגו בכל פעם כמוחלטות וכמוצדקות. השינוי התכוף במטרות המוצהרות וכן מידת הריאליות שלהן לא זכו לדיון ביקורתי.
המחקר גם מציין, כי בראשית המלחמה הוצגו ראש הממשלה אהוד אולמרט ושר הביטחון דאז עמיר פרץ כמנהיגים נחושים וחזקים, השולטים במצב ביד רמה. עם הסתבכות המערכה, התקשורת אימצה את טענת הדרגים הצבאיים, לפיהן הדרג המדיני "אינו נותן להם לנצח". חילוקי הדעות המהותיים בקרב ובין הדרגים הצבאיים והמדיניים נדחקו לשולי הסיקור ברוב המקרים. ככל שהתמשכה המלחמה, הלכה והשתלטה על הסיקור התקשורתי נימה של אכזבה נוכח התבוסה המסתמנת, וגם הביקורת העלתה בעיקר את הטענה של "תנו לצה"ל לנצח". המגעים המדיניים לאורך המלחמה והאופציה המדינית הוצנעו, או הוצגו בזלזול. הסיקור של אמצעי התקשורת העדיף באופן מובהק הכרעה צבאית על פני הסדר מדיני. דיווח על הקולות – בקרב המדינאים ואנשי הצבא – שביכרו את האופציה המדינית על פני זו הצבאית הופיע רק לקראת סוף המלחמה.
לצערנו, ארגון קשב, העוסק בביקורת התקשורת, בשונה מארגונים דומים ברחבי העולם, אינו עוסק בניתוח יחסה של העיתונות הישראלית לשאלות חברה וכלכלה. אבל נדמה, כי המסקנות אליהן הגיעו אנשי המרכז תקפות גם לגבי הכתיבה והפרשנות ביחס למשבר הקפיטליסטי, שהחל עוד בקיץ 2007 ונמשך בעליות ובמורדות – לרוב בירידות – עד היום.
ביחסה למשבר הכלכלי, העיתונות הישראלית פועלת, לרוב, בדפוס דומה עד מאוד לדפוס התנהגותה בעת מלחמת לבנון השנייה. התקשורת, לרבות זו הממלכתית, משמיעה קול כמעט אחיד. בדברי הפרשנות הרבים, לרוב המשבר מוצג כ"צונאמי" -ככוח עליון, שלפרט או לקבוצות, ובוודאי למעמד, אין אפשרות להתגונן מפניו או לנצחו. שבויים בתיאוריות הכלכליות הניאו-ליברליות, הפרשנים, רובם ככולם משוכנעים, שאין מקום להאשים את השיטה הקפיטליסטית עצמה בהתפרצותו של המשבר הכלכלי. פרשן "הארץ" נחמיה שטרסלר, עוסק רבות בהטלת אחריות למשבר על "עשבים השוטים", אשר "לא גילו אחריות" וגרפו הון בעיסקות שיש בהן סיכון גבוה.
נקודת המוצא של שטרסלר וחבריו לדעה היא, כך שאין כל פסול בשיטה הקפיטליסטית הטובה עצמה, והבעיה היא רק ביחידים, המנצלים אותה "לרעה". פרשנים נוספים באותו עיתון ובעיתונים נוספים הצטרפו למאמץ הפתטי להגן על הקפיטליזם הכושל, תוך הכאת על חטא רדיפת הבצע. אך בכל מקרה הם מציינים, כי "אין אלטרנטיבה", או כדברי שטרסלר: "מה אתם רוצים, שנחזור לאוהל?"
היעדר כל ביקורת על המערכה המתוזמרת (למען המשך קיומו של המשטר הקפיטליסטי) ומטרותיה ועל הקברניטים, החל בנגיד בנק ישראל, פרופ' סטנלי פישר ועד לאחרון פקידי האוצר – רק מוסיף להרגשה שאת הסרט הזה כבר ראינו.
כל מי שדורש שינויים במדיניות הממשלה או בתקציב המדינה, מוצג מייד בתקשורת כ"עוכר ישראל". המסר המוכר הוא – "תנו לאנשי האוצר לנצח", כי הם יודעים את סודות הכלכלה.
אפילו מרצ, המדברת בשם חיזוקה של מדינת הרווחה, אינה מעלה בשיחות שהיא מנהלת עתה עם שרת החוץ ציפי לבני על הצטרפותה לממשלה כל דרישה לשינוי מהותי במדיניות הכלכלית והחברתית של הממשלה – בייחוד בעת משבר. קולות כאלה הושמעו בהנהלת מרצ, שדנה במו"מ עם לבני, אבל הסוגיה "נשמטה" מהחלטותיה.
הפרשנים הרבים בעיתונות ובתקשורת האלקטורנית, המנתחים את המשבר הכלכלי המעמיק, אינם מציגים אופציה חברתית. כל הצעותיהם קוראות, בעצם, להמשך המדיניות הניאו-ליברלית, אבל בתוספת התערבות מסיבית של המדינה לטובת ההון.
בדומה למלחמת לבנון השנייה, שם הפרשנים היו ברובם אנשי ביטחון – גנרלים ואדמירלים, גם לגבי המשבר הכלכלי הפרשנים הם כלכלנים וראשי בנקים ובתי השקעות בעלי תפיסות עולם "מקצועיות" – קרי: ניאו-ליברליות קיצונית.
שום דבר טוב לא יצמח מהיעדר ויכוח ציבורי נוקב סביב משבר הקפיטליזם והדרכים להתמודד עמו.
לקפיטליזם אין מזור
גם בסדום של הפרשנים הכלכליים נמצא צדיק אחד – אמיר בן-פורת, מרצה במסלול האקדמי של המכללה למינהל. במאמרו ב"דה מרקר", המוסף הכלכלי של "הארץ" (24.9), כתב בן פורת, בין היתר:
"לפני יותר מ-150 שנה, גר בלונדון איש בשם קרל מרקס, שהתבונן בשיטה הקפיטליסטית המאיימת להשתלט. כבר אז הוא עמד על כך, כי משהו פגום בשיטה, וכי הפגום הזה אינו ניתן להסרה בניתוח, הוא חלק אימננטי שלה ויישאר עמה כל עוד היא קיימת. המשהו הפגום הזה מתגלם בכך שהיא לעולם לא תוכל להעניק עושר לכל, אלא רק לחלק. והעיקר, טמון בה רעד פנימי שכמו לבת הר געש מוכרח להתפרץ מדי פעם. מרקס לא טעה באבחנתו לגבי השיטה, הנושאת עמה מחלה שלא ניתן להדביר באמצעות תיקונים בעקומות של תשואות המניות ואיגרות החוב… לשיטה הכלכלית הזו, המגובה בערימה של פוליטיקה ותקשורת, יש טיפול אך אין תרופה… בשורה התחתונה, כל עוד השיטה הקפיטליסטית שורדת, היא תמשיך להכות בנו שוב ושוב, כי אין לה מזור".
