על ספרו של פרופ' אריאל רובינשטיין – "אגדות הכלכלה"*

מאת תמר גוז'נסקי

    מה יש לכלכלה הבורגנית לומר נוכח המשבר הכלכלי? מה יש לה לומר בכלל על המשטר הקפיטליסטי, שאותו היא מתיימרת לחקור, לנתח ולהסביר? ומהי ההכשרה שמקבלים סטודנטים לכלכלה הלומדים את מדע הכלכלה הבורגני?

    אריאל רובינשטיין, פרופסור לכלכלה וחתן פרס ישראל בתחום זה, פרסם לאחרונה ספר, ובו הוא מציג עמדה נחרצת, המבוססת על יידע אישי של מחקר והוראה: ראשית, כלכלה אינה מדע; שנית, המודלים המתמטיים-כלכליים, שבהם מתהדרים בלימודי הכלכלה הבורגנית, אינם אלא אגדות; ושלישית, לכל אגדה כלכלית קובעים הכלכלנים מערך כללים, שלפיו האגדה רשאית להתפתח ולהגיע לסוף, המכונה פתרון; רביעית, השפה הפורמלית של הנחות  ומסקנות מוצגת כ"אמת מוחלטת", אך בפועל היא יוצרת אשליה של מדעיות.

    ומה קורה כאשר מציעים את המודלים, שאינם אלא אגדות ואשליות של מדע?

רובינשטיין: "כאשר הדברים מגיעים לשאלות של מדיניות כלכלית, הכסות הפורמלית של המודל מאפשרת לכלכלנים להציג מצג שווא מדעי וסמכותי ולהסתיר מההדיוט את ההנחות, שהמודל השתמש בהן. החיץ שבין שפת הסתרים הפורמלית לשפת בני האדם מונע כמעט לחלוטין ממי שאינו חבר במסדר הכלכלי לבקר את הטיעונים הכלכליים" (ע' 24, ההדגשות אינן במקור).

    רובינשטיין עצמו מקדיש מקום נרחב בספרו לתיאור ולניתוח של מודלים כלכליים, שבהם מככבים שני רוכלים המתחרים על מכירת עיתונים באותו רחוב; או שלושה חייטים, המעוניינים להגדיל את חוג לקוחותיהם. הוא מסביר מהו "האדם הרציונלי", המככב במודלים הכלכליים, שעיקרם – קבלת החלטות אישיות בשוק חופשי, אבל חופשי ממש. הוא מתאר "ניסויים", המראים, שבעצם האנשים אינם רציונליים בהחלטותיהם. רובינשטיין גם מסביר ומדגים היבטים אחדים של תורת המשחקים, תוך שהוא מזהיר, שאין שום קשר בין התוצאה המוצגת במסגרת משחק זה או אחר לבין התנהגות של בני אדם במציאות.

    אך רובינשטיין, עם כל ביקורתו על מצג השווא של הכלכלה הבורגנית, מקבל כאקסיומה את הנחותיה העקרוניות. כך, למשל, בפרק 3, שכותרתו " אגדת הג'ונגל ואגדת השוק", הוא כותב: "כלכלתנו מקדשת את מושג הבעלות" (ע' 133). מה זו "כלכלתנו" – כלכלה שלנו? ומדוע היא מקדשת את הבעלות? – לכך רובינשטיין אינו מתייחס. במקום זאת, הוא כותב בהמשך הפרק: "אנו מאמינים במושג פתרון הקרוי שיווי משקל תחרותי". ההיגיון אומר ש"אנו" כולל גם את המחבר, את רובינשטיין, ולכן אפשר לקרוא את המשפט גם כך: "אני מאמין במושג פתרון הקרוי שיווי משקל תחרותי". אך אם כלכלה, אפילו לפי רובינשטיין, מבוססת על אמונה בפתרון, שבו כל אחד יכול, בעזרת השוק, להשפיע על רמת המחירים של מוצר מסוים – הרי שגם רובינשטיין, המזהיר אותנו מפני אגדות, משתמש בפועל בכלים אלה עצמם של אמונות והנחות פורמליות, לרבות האמונה בפועלה של "היד הנעלמה", המביאה לשווי משקל תחרותי (ע' 145).

    היכן, אפוא, מצויה ביקורתו של רובינשטיין על לימודי הכלכלה הבורגנית? הוא אינו פוסל או שולל את מודל השוק, אלא מזהיר מחוסר הביקורתיות בהוראה שלו:

    "לימודי הכלכלה המקובלים מתרכזים במודל השוק וכובשים בסערה את לבות הסטודנטים, לא בזכות אישוש אמפירי ולא בעקבות דיון נורמטיבי, שהרי אלה בדרך כלל אינם מתקיימים" (ע' 150).

   הוא אינו פוסל או שולל את המשטר הכלכלי, שבו קיים תהליך ברור של ריכוז עושר רב בידי מעטים, אלא מסתייג מהתוצאה מתוך שיקולים מוסריים, וקובע: "ריכוז העושר הוא אנטי-דמוקרטי, שהרי הרעיון הדמוקרטי אינו מתמצה בקיום בחירות אחת לארבע שנים, אלא בשאיפה לפיזורו של הכוח הפוליטי באופן שוויוני בין כל האזרחים" (ע' 188).

    רובינשטיין אינו נגד בעלות פרטית על אמצעיי ייצור כמו קרקע, אוצרות טבע, מפעלים וחברות, אלא מסתייג מקצב ההפרטה ומהיקפה, ומתריע, כי הגזמה בהפרטה תוביל לשבירת כלים ולהלאמה. על רקע המשבר הכלכלי העולמי וצעדי ההלאמה שכבר ננקטים במדינות קפיטליסטיות, נשמעת נכוחה המלצתו לכלכלנים:

    "לאלה מהם הרוצים להקדים את זמנם, הייתי מייעץ לנעול את תוכניות המחקר העוסקות בהפרטה ולהתחיל לדון בשאלה העתידה להיות יותר רלוונטית – מה מלאימים וכיצד" (ע' 197).

    ככל הנראה, נתניהו ונושא כליו, שטייניץ, כמו גם פקידי האוצר, לא אימצו את המלצתו של רובינשטיין, ובחוק ההסדרים שגיבשו, הם כוללים דווקא שורה של הפרטות נוספות, ובכלל זאת של הנמלים, חברת החשמל, בתי הספר היסודיים ומינהל מקרקעי ישראל.

    ניתן, אפוא, לסכם, שפרופ' רובינשטיין הוא בעד השוק החופשי ובעד הכלכלה הבורגנית, ובלבד, שהמנהיגים יזכרו שישנם "כשלי שוק", ולכן "כל מי שרוצה במדינה יהודית בארץ ישראל צריך לקבל את הכורח שבהטלת מגבלות על הכלכלה החופשית" (ע' 198).

    וכך יוצא, שרובינשטיין, עם כל ביקורתו, אינו עושה את הצעד האינטלקטואלי המתבקש של הצגת חלופות מהותיות לתפיסות הכלכליות, שעל מגבלותיהן ("אגדות") הוא כותב בפירוט. בספרו הכתוב בצורה מעניינת, ושוזר בהרצאותיו גם סיפורים אישיים, אין מרקס, אין כלכלה מדינית מעמדית, ובכלל אין מעמדות ומאבק מעמדי, ולכן אין הסבר של מהות המשטר הקפיטליסטי ושל סתירותיו ומשבריו. עם כל ביקורתו על צרות האופק של הכלכלנים, גם רובינשטיין נותר עם הרוכל, החייט, הנוסע, הסוחר, ובקיצור – השחקנים באגדות, במצגי השווא של הכלכלנים הבורגניים. 

·        אריאל רובינשטיין, אגדות הכלכלה,

      כנרת, זמורה-ביתן, 2009.