"בסוף כולנו נהיה בירדן", אמר צעיר מהכפר הפלסטיני ג'יפתלכ שבבקעת הירדן. אמירה זו משקפת את הייאוש הגובר באזורים הכפריים בגדה המערבית, היכן שהתפשטות ההתנחלויות גוברת ברמה חסרת-תקדים. המצב חמור במיוחד בבקעת הירדן. ג'יפתלכ, שנודעה בעבר כ"כלת הבקעה", היא מקרה בוחן להעמקת הכיבוש ולהתפשטות ההתנחלויות באדמות פלסטיניות. הכפר, שהיה בעבר קהילה חקלאית משגשגת, נמצא כיום תחת מצור ולחצי עקירה בלתי-פוסקים.

מאז אוקטובר 2023, ההשתלטות הישראלית על אדמות בגדה הפכה מהתגנבות איטית של מתנחלים למסע אכזרי של גזל קרקעות בחסות הצבא. מאמר זה מראה כיצד המדיניות הישראלית בגדה, שהתבססה בעבר על מנגנוני הפקעת אדמות בירוקרטיים, הוחלפה בהשתלטות התנחלותית ישירה. שינוי זה מעיד על הכוח וההשפעה הגוברת של תנועת ההתנחלות  בקביעת המדיניות הישראלית.

על אף שמתאם פעולות הממשלה בשטחים (מתפ"ש) הוא הגוף הממונה מטעם המדינה על ניהול הכיבוש בגדה המערבית, המועצות המקומיות של ההתנחלויות הן שצברו בשנים האחרונות השפעה גוברת בניהול השטחים הכבושים. בפועל, מועצות אלה הן רשות שלטונית מקבילה, הפועלת מחוץ למנגנוני המדינה אך מפעילה כוח מדינתי. מצב זה יוצר טשטוש בין פעולות המדינה לבין האכיפה הבלתי-פורמלית של הכיבוש בידי המתנחלים.

בפברואר 2023 העניקה הממשלה לשר בצלאל סמוטריץ' סמכויות נרחבות בכל הנוגע להתנחלויות, לתכנון ולעניינים אזרחיים בגדה המערבית. הסדר זה העביר בפועל סמכויות מהמנהל האזרחי, המשמש כזרוע המבצעת של מתפ"ש, לידי סמוטריץ' ובעלי בריתו המתנחלים. העברת סמכות זו אפשרה צמיחה חסרת תקדים במספר ההתנחלויות.

כיום חולשות על הגדה שש מועצות אזוריות ישראליות, הקוראות ליישב בגדה עוד מיליון מתנחלים ו"להחיל ריבונות" על השטח. נציגיהן הפכו הפנים הציבוריות של הכיבוש. לדוגמא: שי אייגנר, מפקח אדמות מטעם המועצה האזורית בקעת הירדן, הפך דמות ידועה לשמצה בקרב הפלסטינים באזור ג'יפתלכ. דיווחים חוזרים מהאזור טוענים כי אייגנר איים על פלסטינים והשתמש ברחפנים כדי לתעד ולהפחיד אותם. אף על פי שהתקשורת נוהגת להבחין בין אלימות המתנחלים לצבא, בפועל מדובר במערכת אחת בעלת שתי זרועות התומכות זו בזו. ב-2024 חילקה הרשות הפלסטינית מכלי מים לקהילות שסבלו מהתקפות מתנחלים, בהן אל-פארסיה. זמן קצר לאחר הביקור של נציגי הרשות בכפר, הגיע אייגנר, בליווי חיילים, לבחון את הסיוע ולהלך אימים על התושבים. בחודשים שלאחר מכן, מתנחלים תקפו ושדדו את הקהילה שוב ושוב.

למרות התקפות אלה, הפלסטינים בבקעה נחושים להישאר על אדמתם ולהתנגד לקולוניזציה. יוזמות סולידריות תומכות בקהילות באמצעות שיקום מבנים והבטחת גישה למים. אך האלימות נגד הקהילות הפלסטיניות גוברת, ומשאביהם הדלים של המתנדבים מתקשים לעמוד בפני מנגנון ההתנחלויות הממומן היטב והנתמך בידי המדינה.

מערכת מאוחדת של נישול

חשוב להבין כי הפעולות של אייגנר, כמו של נציגים אחרים של המועצות המקומיות בשטחים הכבושים, נעשות בתיאום עם הצבא ועם רשויות המדינה. המתנחלים והמדינה פועלים כמערכת שלובה לנישול הפלסטינים ולעקירתם. במקרה אחד שתועד בבקעת הירדן, פלסטינים דיווחו כי מתנחלים גנבו מהם בעלי חיים בנוכחות חיילים ישראלים. החיילים סירבו להתערב ואף הטילו ספק בטענות הבעלות של הפלסטינים.

 ההגבלות על חופש התנועה של הפלסטינים ועל גישתם למשאבים משתלבת בהשתלטות של המתנחלים, ויחד הן מערערות את פרנסתם של הפלסטינים ודוחקות אותם לעקור מאדמתם. משאיות המובילות מזון לבעלי חיים נעצרות ומוחרמות כדבר שבשגרה, וכוחות הכיבוש עוצרים, מעכבים ומטרידים פלסטינים במחסומים מדי יום.

מאז 7 באוקטובר חלה החמרה. רשויות הכיבוש התקינו שערי מתכת בכניסות לקהילות פלסטיניות רבות, על מנת להדק את שליטתן בתנועת הפלסטינים במרחב. התפתחות זו מורגשת במיוחד בבקעת הירדן. פעיל מאל-זבידאת, כפר שכן לג'יפתלכ, כינה את התקופה הנוכחית "עידן השערים". מחסומים אלה מנתקים את הפלסטינים מאדמות חקלאיות וכולאים אותם במובלעות עירוניות. למרות שהפלסטינים הם כ-80% מאוכלוסיית הבקעה, הם מוגבלים ל-5% בלבד משטחה. הגבלה זו היא תוצאה של עשורים רבים של עקירה: האוכלוסייה הפלסטינית בבקעה הדרדרה מ-250 אלף בשנת 1967 לכ-60 אלף היום. 

בה בעת, הצבא מגן על בתי מתנחלים שנבנו על קרקע פלסטינית כבושה ומחבר התנחלויות לתשתיות המדינה. ההתנחלויות מוגדרות "אזורי עדיפות לאומית" – הגדרה המעניקה להן סובסידיות, מענקים והטבות שונות. הגדרה זו היא חלק מהאסטרטגיה הישראלית בגדה המערבית. מוסדות המדינה, הפועלים בתיאום עם תנועת ההתנחלות, בוחרים במכוון אתרים להתיישבות שיאפשרו לשלוט במשאבי המים, בשטחים חקלאיים ובמסדרונות אסטרטגיים, ובכך מונעים  רציפות טריטוריאלית פלסטינית. גישה זו אופיינית לשלטון קולוניאליסטי, הפועל לפצל את האוכלוסייה הילידית, להגביל אותה מבחינה כלכלית ולדחוק אותה לשוליים מבחינה פוליטית. מצב זה אינו תוצר-לוואי של הכיבוש; זו תוצאה של אסטרטגיה מחושבת וארוכת-טווח.

מה שתואר בעבר כ"סיפוח זוחל" הפך שעטה לעבר סיפוח רשמי. במשך עשורים, הקהילה הבינלאומית שילמה מס שפתיים למשא ומתן בזמן שההתנחלויות התרחבו, ללא מנגנון אפקטיבי לעצירת ההפקעה. מנהיגים ישראליים מהקואליציה ומהאופוזיציה כאחת התחייבו לספח שטחים ולמנוע הקמת מדינה פלסטינית. אך להכרזות אלה ולאלימות הגוברת של המתנחלים לא היו שום השלכות בינלאומיות.

כמה מדינות אמנם הטילו סנקציות אישיות על מתנחלים שנחשבו אלימים במיוחד, אך אין עדויות כי צעד זה שיפר את חיי הפלסטינים או מנע את התרחבות ההתנחלויות. מדיניות זו חושפת את הפער שבין התמודדות עם אלימות מצד יחידים לבין התמודדות עם המערכת המדינתית המגבה אותם. תגובה המטילה סנקציות על קומץ מתנחלים בעודה מתעלמת ממנגנון הכיבוש משגרת מסר ברור: ישראל יכולה להמשיך במעשיה ללא השלכות. 

תרגום: א. בן יאיר

עוד בנושא: https://zoha.org.il/143375/