כמיליון ילדים ונערים פלסטינים אינם לומדים 35 אלף מורות ומורים ברשות הפלסטינית. עובדי ההוראה החליטו ששביתתם למען שיפור תנאי השכר והעבודה, תהיה לוחמת. חרף זאת, משרד החינוך של הרשות הפלסטינית מסרב שוב ושוב לדון בהצעה שתביא לסיום מיידי של השביתה. המורות והמורים דורשים העלאה של 70% בשכר הבסיס תוך 3 שנים, תוספת יוקר, בניית מנגנון לחישוב תוספת ותק, שינוי חוק הפנסיה ובחירות כלליות בהתאחדות המורים. ביום שני בשבוע שעבר (7.3) התקיימה הפגנת ענק של כ-10,000 מורות ומורים ברמאללה בקריאה לממשלת הרשות להיענות לדרישותיהם. השובתים הבהירו כי לא יחזרו ללימודים עד שכל דרישותיהם ייענו.
מורות מפגינות ברמאללה, 7 במארס 2016 (צילום: אקטיבסטילס)
המורות והמורים השובתים הגיעו מרחבי הגדה המערבית להפגין ברמאללה למרות המחסומים שהקימו כוחות הביטחון הפלסטינים בכניסות וביציאות מהערים בניסיון למנוע את ההפגנה. היו מורים שבעבר נחסמו בדרכם להפגנה (והפגינו ביישוביהם) ולכן הגיעו הפעם לרמאללה לילה קודם כדי להבטיח את השתתפותם.
מדובר בהפגנה הגדולה ביותר בגדה המערבית מאז המחאה נגד המלחמה בעזה ב-2014. עד עתה השובתים השיגו את אחת מדרישותיהם: בסוף השבוע התפטרה ההנהגה "מטעם" באיגוד עובדי ההוראה ואילו ועדת התיאום שהוקמה בתחילת השביתה הפכה, הלכה למעשה, להנהגה הנבחרת.
כעת האתגר העומד בפני הנהגת הרשות הוא כפול: להתנער ממדיניותה הכלכלית והחברתית הניאו-ליברלית, המוכתבת בידי ארגוני ההון הבינלאומיים (כגון הבנק העולמי וקרן המטבע), ובידי "המדינות התורמות", וכן במגבלות הכיבוש הישראלי; ותוך לימוד לקחי השביתה והאנרגיות שלה – להרחיב את המאבק העממי למען הקמת מדינה פלסטינית עצמאית בצד ישראל.
אין זה מיותר לציין שכל המאבקים לשחרור לאומי במאה האחרונה היו כרוכים במאבק לשחרור חברתי. לצערנו, שתי ההנהגות הפלסטיניות (זו שבגדה וזו שבעזה) לא בחרו בדרך של השחרור החברתי, והן נסמכות על תפיסות עולם קפיטליסטיות. אך מניסיון העבר עולה, כי לא ניתן לשחרר עם ללא התגייסותו ההמונית, הדמוקרטית והלוחמת למען שינוי המציאות מן היסוד – למען עצמאות לאומית ושחרור חברתי. דווקא שביתה ארוכה זו, של אחד ממגזרי העובדים המקופחים ביותר, שלכאורה היא עניין פנים-פלסטיני, טומנת בחובה תקוות רבות.
אפרים דוידי
הרשימה התפרסמה השבוע בגיליון "זו הדרך"
