מאת דן אלמגור
שורת המתלבטים: מיזהר סמילנסקי ועד דניאל בן סימון ואופיר פינס.
החיפוש במפלגת העבודה המתפוררת אחרי 'הקול השביעי', להטוטיו של ח"כ דניאל בן-סימון ופרישתו של ח"כ אופיר פינס – הזכירו לי את ההצבעה על ארבע ההצעות לביטול הממשל הצבאי, שהתקיימה בכנסת בפברואר 1963, לבקשת סיעות מק"י, מפ"ם, אחדות-העבודה פועלי-ציון ותנועת החירות. ההצעות נפלו אז על חודו של קול.
הסופר יזהר סמילנסקי (ס. יזהר), חבר כנסת מטעם מפא"י, היה יכול להביא בהצבעתו לביטול הממשל הצבאי 4 שנים לפני שבוטל בפועל. אבל הוא הצביע נגד ההצעות, וקולו הכריע את הכף לטובת הממשלה.
שני סיפוריו של ס. יזהר – 'סיפור חירבת חיזעה' ו'השבוי' שיצאו לאור בנובמבר 1948, הממו אותי ועיצבו במידה רבה את השקפת עולמי כילד. והנה, דווקא מעצב דמויות המתלבטים הידועות, שוודאי התחבט לא מעט, כיצד להצביע – הצביע, בסופם של לבטים, בעד המשך הממשל הצבאי, וחרץ בכך את דינם של מאות אלפי ערבים, אזרחי ישראל, לחיים במשטר של רישיונות והגבלות קשות.
באותם ימים הייתי סטודנט וכתבתי בקביעות טורים אקטואליים בדו-השבועון 'אתגר', שאותו ערך ילין-מור. אחרי הצבעתו המפתיעה של יזהר, כתבתי ל'אתגר' פארודיה ספרותית, שנדמה לי כי הייתה ראשונה מסוגה: מבלי להוסיף ולו מילה אחת משלי, ערכתי מונטאז' של משפטים משני הסיפורים, "השבוי" ו"סיפור חירבת חיזעה". בדרך זו תיארתי, בעצם, את חיבוטיו של חבר הכנסת סמינלנסקי. הפארודיה – "ההצבעה על המימשל (סיפורו של חבר-כנסת)" הופיעה ב'אתגר' ב-7 במרס 1963. למחבר המדומיין קראתי, ולא במקרה, "ס. ניזהר". נדמה לי שהוא אקטואלי מאד גם היום.
הפארודיה מוקדשת לשניים ממנהיגי העבודה, הממשיכה של מפא"י, מפלגתו של סמילנסקי – דניאל בן-סימון ואופיר פינס. להלן הפארודיה בקיצורים קלים. הציטטות מ"השבוי" מופיעות במרכאות. כל האחרות – מ"סיפור חירבת חיזעה".
ההצבעה על המימשל
סיפורו של חבר כנסת
הקדמה
הננו גאים לפרסם לראשונה סיפור שנכתב על ידי חבר כנסת החפץ בעילום שמו, ונושאו: יום ההצבעה על הממשל הצבאי. בכשרון ובכנות רבה, פורש המחבר את מאורעות היום, לבטיו הפנימיים, הופעת ארבעת הח"כים הערבים וביניהם השבוי – ח"כ נחלה – וההצבעה הסופית. אין ספק שלפנינו מסמך אנושי אותנטי בעל עניין מיוחד במינו, המוכיח כי עדיין לא פסו אפילו במוסד המחוקק אנשים רגישים ובעלי מצפון!
בוקר ההצבעה
אכן, כל זה אירע עוד מכבר. אך מאז לא הרפה ממני… כמה נקל להיפתות. ללכת שולל גלוי עיניים, להצטרף מניה וביה אל זו עדת המשקרים הגדולה הכללית – העשויה בורות, אדישות תועלתית וסתם אנוכיות ללא בושה – ולהמיר אמת אחת גדולה במנוד כתף חכמני של בעל עבירה ותיק.
וכך זה אירע, כשיצאנו אותו בוקר חורף צח והדור, ששים אלי דרך – רחוצים, שבעים ולבושים היטב… באותה קלות ובאותו אפס יד צמח לו הפטפוט.. יבושת שבלב. כל כך היינו יודעים ידוע היטב מה יאמר מי, ומי יאמר מה, וגם כיצד יעווה שפתיו כשיאמר מה שיאמר. ואפילו כיצד הוא נוהג להחריש, כל אחד מאתנו.
פתאום נהיה מובן שאצלנו זה אבוד. אנחנו לא נצלח עוד למה שהיה פעם… ושתיקה שהייתה אז, שתיקה אחרת הייתה, שתיקה שמא יבוא הקול ויסגיר.. שתיקה מבישה ונכלמת שלפני פעולה, ואמצאות פעוטות ונפתלות כדי להכחישה.
"איך אוכל? אני שליח ולא עוד. מה אשמתי אני? מאימתי אחראי אני לקשיחות לבם של אחרים?
חדל. זו התחמקות בזויה. כך חומק כל בן בליעל מהכרעה ומסתתר מאחורי 'אין ברירה' מזוהם מרוב שגרה. היכן רגש כבודך. היכן 'עצמאות המחשבה' המהוללת. היכן החופש, הידד החופש, אהבת החירות… אדרבא, הייה מוכן לתת את הדין על 'פשע' זה. כבוד הוא. כל דבריך, כל מחאותיך, כל מרייך על קטנות ועל דיכוי ועל דרכים פורצות אל אמת, אל שחרור, היכן הדברים הללו: היום יום פרעון, יום תשלום, ושלם, שלם בני. בידיך הוא!
כבר ברור שכלום לא יהיה".
הדיון
מעי הצטמקו משום מה. הרגשתי איך אני חס על עצמי ועל הנסיונות המזומנים לי. איני יודע מה הרגישו האחרים. משאלתי הכמוסה ופורצת לקום ולהסתלק מכאן מהר, בטרם יתחיל הדבר ויתגשם בפועל. שכן אם מוכרחים לעסוק בזה, יעסקו נא האחרים בזה. ואם חייבים להזדהם, יגאלו נא אחרים את ידיהם – אני איני יכול. אבל מיד פתח קול שני בתוכי ושר לו ככה: נפש יפה, נפש יפה… והייתי עוין את כל כולה של הוויתי.
"אתה יפה נפש תהדהד, תתלהב, תתחרט ותחשוב. גם אחר כך תצלול בים של מחשבות הוי למה לא עשיתי… עשה, עשה. והפעם, עמוד בניסיון. צא והילחם… חובתך היא ותעשינה, לצאת מן החזירויות של השגרה.
דברים יפים. אפילו לא פחדנות. גרוע מזה שותף לחטא. אתה מסתתר מאחורי צחנת 'מה לעשות'. פקודה. בעוד שהפעם יש ברירה והיא ברשותך: הנה זה עתה בידיך: הברירה שלך!… היה אדם!
הסיום:
שחרר.
היה אדם.
שחרר!
כבר ברור שכלום לא יהיה. עורבא פרח. ברור שתחמוק. תעלים עיניים. ברור שהכל אבוד. חבל עליך, שבוי, לא יעמוד בו כוח לעשות".
