איך כותבים רומן בשנת 2025? ועוד בישראל 2025? שתי האפשרויות הברורות מאליהן לא מספקות. האחת: התמקדות בסנטימנטליות במטרה לברוח מהעכשיו, התרפקות במחיר של התנתקות; השנייה: ספרות מגויסת – דריסה של החוויה האינדיבידואלית וזניחה של הרגש ושל האנושי הנמצאים גם ביומיום.
קיימת גם אפשרות שלישית, והיא נמצאת בדפי "צולול" (משוגע בטיגרית) שכתב חברי גולי דולב-השילוני ושפורסם בהוצאת פרדס. במרכז הרומן – סיפור התבגרות. גיבור הרומן עובד בעמותה המגישה סיוע לפליטים ממדינות אפריקאיות ונמצאת בשכונת נווה שאנן. הרומן מדלג בין העדויות שמביא הגיבור, דן, ממפגשיו, לבין הרשמים שאותם הוא מעבד על אותם אירועים. הדילוג הזה מרכיב מהלך מרתק בין סיפורי פולקלור מודרניים לבין האופן שבו הם נספגים בתודעתו של הגיבור.
המציאות של דרום תל אביב מפגישה את הגיבור עם פסיפס אנושי מורכב, שנגלה אליו כל פעם בצורה אחרת. פעם אחת דרך פיתחאווי שלמד גרפיקה באריתריאה ועשה לעצמו שם כמלך הזייפנים של נווה שאנן; פעם אחרת דרך רייצ'ל המתנדבת האמריקאית בעלת הכוונות הטובות שבפועל גורמת יותר נזק מתועלת; ופעם אחרת דרך הזונות, הזנאים והסרסורים שמזכירים לגיבור ולקורא בכל רגע היכן הם נמצאים.
המעשים שמתאר הגיבור משקפים קהילה כפי שהוא תופס אותה, ובכך משקפים את כל המנעד הרגשי שיש לחוויה האנושית להציע – מהומור משוגע ויומיומי עד המטורף והאכזרי ביותר. כל זה מסופר ביופי וברגישות דווקא מנקודת המבט של האאוטסיידר: הנער התל אביבי שכאילו גדל בתנאים מושלמים, אבל מרגיש תלוש – תלוש מהחברה שלו ותלוש מהקהילה שבה הוא מחליט להטמיע את עצמו.
זהו סיפור התבגרות הן במובן הקונבנציונלי הן בפרשנות מקורית ורגישה, שכן האינטראקציה היומיומית עם אוכלוסיית הפליטים הנרדפים ועם המציאות הבלתי נסבלת של שכונות המצוקה בדרום תל אביב הופכת את הרומן לסיפור התפכחות. במרכזו, ייסורי הגיבור: איך אפשר מצד אחד לא להישאר אדיש לזוועה, ומצד שני לשמור על הנעורים, על המשחקיות, על החוויה האינדיבידואלית ?זה קונפליקט שכל מי שעבד או התנדב בעמותות הפליטים בארץ מכיר היטב. אבל זו רק מחצית מההישג הספרותי של הרומן. הספר של דולב-השילוני משקף משימה נועזת: הוא מבקש לבדוק האם עוד נשאר משהו מהאוניברסלי, מהקולקטיבי, האם במציאות שלנו עוד אפשר להרגיש משהו אמיתי, אבל בו בזמן לא לזנוח את העצמי, את המבנה הבסיסי המאפשר לחוות ולעבד חוויות פוליטיות והיסטוריות? שאלות אלה נשאלות ברומן באופן מפורש, ומקבלות תשובות מהממות רק מעצם כתיבתן והצגתן. המציאות הסוריאליסטית של נווה שאנן היא מפתח לזרות ולהרמוניה כחוויות אנושיות.
מעבר לכך שהספר כיף מאוד לקריאה, אני ממליץ מאוד לקרוא אותו משום שבעיקר זה ספר חשוב. הוא מבהיר מה התפקיד של טקסט ספרותי עברי בימים אלה, לאן אפשר לשאוף, ומה האפשרויות החדשות שטקסט כזה עשוי לספק. במקום לוותר, כתבו, תהיו גולי.
מפגש על הספר "צולול" בהשתתפות המחבר גולי דולב-השילוני, הסופרת שהם סמיט וד"ר מתן קמינר יתקיים בגדה השמאלית, (אחד העם 70, ת"א) ביום שני, 10 בפברואר, בשעה 19:30.