הסופרת והפעילה הקנדית נעמי קליין פרסמה לפני 18 שנה ספר שכותרתו: "דוקטרינת ההלם: עלייתו של קפיטליזם האסון". הספר היה רב מכר (גילוי נאות: אני נמנה עם המרואיינים בו). כעבור שנתיים יצא לאור התרגום לעברית בהוצאת אנדלוס.
קליין פתחה בספרה את התזה לפיה המשטרים הקפיטליסטיים הניאו-ליברליים עושים שימוש באסונות ובמלחמות כדי למקסם את הרווחים של בעלי ההון, להעמיק את ניצול העובדים ולפגוע בכללי המשחק הדמוקרטיים. לפי קליין, ממשלות ההון-שלטון מנצלות מצבים בהם הציבור בהלם או בפחד על מנת להשליט במהירות צעדים קיצוניים ומדיניות שנויה במחלוקת בכסות של "הצלת המדינה".
במצבי משבר נוטים האזרחים יותר לקבל צעדים הפוגעים בהם, אך מרגע שיושמו כבר לא ניתן להשיבם לאחור – גם כאשר מצב החירום מסתיים. מצבי חירום משמשים גם כמסך עשן ליישום צעדים הרחק מעין הציבור והתקשורת שדעתם מוסטת. קליין מונה בספרה שורה של דוגמאות וביניהן – הפלישה האמריקאית לעיראק. בעת הופעת הספר נמתחה עליו ביקורת רבה מצד חוגים ליברליים וימניים שטענו כי "מדובר בתיאוריית קונספירציה שאין קשר בינה לבין המציאות".
מהפיכה משטרית למשטר פשיסטי
חלק לא מבוטל של הציבור בישראל מבין כעת היטב ש"דוקטרינת ההלם" שמיישם נתניהו בעת המלחמה בעזה עושה שמות במרחבים הדמוקרטיים. נתניהו וממשלת הימין כולה פתחו בריצת אמוק, בייחוד בשבועות האחרונים, שניתן לסכמה כך: מהפיכה משטרית למשטר פשיסטי. בדרך היא "סוגרת שורות" עם בעלי ההון, שכבת ההתייחסות הקרובה ביותר לראשי השלטון – בעצמם עשירים ומתעשרים.
המגזר הפיננסי, ההגמוני בקפיטליזם הישראלי, פירסם בימים אלה את התוצאות העסקיות לשנת 2024. בשבוע שעבר (3.3) פרסם בנק לאומי שאשתקד עמד הרווח השנתי שלו על כ-10 מיליארד שקל – הרווח הגבוה ביותר בתולדות הבנק ובמערכת הבנקאית בישראל בכללותה. הרווח משקף עלייה של 40% לעומת הרווח ב-2023, ותשואה להון של כ-17%. עלות שכרו של מנכ"ל הבנק, חנן פרידמן, הסתכמה ב-2024 ב-4.4 מיליון שקל.
שכרו של המנכ"ל כפוף לחוק המגביל את שכר הבכירים בתאגידים פיננסיים. מי שלא כפוף לחוק הוא המשתכר הגבוה ביותר – רון בן חיים, מנכ"ל לאומי פרטנרס. עלות שכרו של בן חיים עמדה בשנה שחלפה על 5.7 מיליון שקל. שכרו של מיכאל שילר, מנכ"ל לאומי בריטניה, הסתכם ב-2024 ב-4.6 מיליון שקל.
גם בנק הפועלים, בניהולו של המנכ"ל ידין ענתבי, הצטרף לחגיגה. הפועלים דיווח על רווח נקי של 7.6 מיליארד שקל, עלייה של 3.7% מהשנה שעברה. הפועלים יחלק כדיבידנד 40% מהרווח, כלומר 622 מיליון שקל. התשואה להון בפועלים – 14%. בנק מזרחי טפחות רשם ב-2024 רווח שנתי של 5.4 מיליארד שקל, המשקף תשואה של 19%.
הבנק הבינלאומי חותם את 2024 עם רווח נקי של 2.4 מיליארד שקל – עלייה של 9.2% לעומת השנה הקודמת. הרווח משקף תשואה להון של 19% – הגבוהה במערכת הבנקאית. הבנק, בניהולו של אלי כהן, הודיע על חלוקת דיבידנד בסך 228 מיליון שקל. סך תשלומי השכר לששת מקבלי השכר הגבוה בבנק הסתכם בכ-16 מיליון שקל. כאשר שכר היו"ר רון לבקוביץ הסתכם ב-3 מיליון שקל; המנכ"ל אלי כהן נהנה מעלות שכר של 3.5 מיליון שקל; יורם סירקיס, ראש חטיבת ניהול הלקוחות – 2.7 מיליון שקל; רון גריסרו, ראש החטיבה הבנקאית עם תגמול של 2.4 מיליון שקל; ורד גולן ראש החטיבה העסקית – 2.3 מיליון שקל; ונחמן ניצן החשבונאי הראשי – 2.3 מיליון שקל.
הדוחות הכספיים מלמדים, כי רווחי המערכת הבנקאית הישראלית ב-2024 הגיעו לכ-30 מיליארד שקל. לשם השוואה: כל תקציבי ההשכלה הגבוהה אינם עולים על 13 מיליארד שקל. על רווחי הבנקים כתב פרשן "דה מרקר", סמי פרץ (9.3): "המעורבות של הממשלה ובנק ישראל סידרה להם רווחיות אדירה".
הריבית הגבוהה במשק שקובע בנק ישראל היא אחת התורמות המרכזיות לרווחיות החריגה של הבנקים. על פי "דה מרקר" (18.2), מאז הונהגה הריבית הגבוהה ב-2022, משכו דודי ודרורית ורטהיים מבנק מזרחי טפחות רווחים בסך 800 מיליון שקל, ואייל עופר – כ-830 מיליון שקל. צדיק בינו ומשפחות ליברמן אבלס משכו מהבנק הבינלאומי "הקטן" כ-1.1 מיליארד שקל.
שתיקת ארגוני העובדים
יש מי שבצל המלחמה והכיבוש עושים הון, אבל עבור מעמד העובדים שנת 2025 אינה מבשרת טובות. לפי אומדן הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה (למ"ס), השכר הממוצע לחודש ינואר 2025 עמד על 13,385 שקל ברוטו, והיה נמוך מהשכר הממוצע בשנת 2024.
אבל זה שכר ממוצע. קרי, הוא כולל את עובדי ההייטק שבראש הטבלה – 31,858 שקל לחודש, שהם כ-10% מכלל השכירים, המושכים את השכר "מעלה". אך כאשר בוחנים ענפים אחרים במשק כגון בנייה התמונה היא שונה: 12,576 שקל (ללא מהגרי עבודה ועובדים פלסטיניים מהגדה). השכר הממוצע בחינוך – 10,193 שקל; בשירותי בריאות, רווחה וסעד – 9,501; החקלאות – 9,451; האמנות, בידור ופנאי – 7,793 ובשירותי אירוח ומזון רק 6,307 – קרוב לשכר המינימום שהוא כיום 5,880 שקל. המצב העגום הזה מוכר היטב לארגוני העובדים ובייחוד להסתדרות – הגדול שבהם. במקום לצאת למאבק נחוש, הם מעדיפים לשתוק מול הפשיזם המתחזק והניצול המעמיק.
עוד בנושא:
