לא נכון: ההסכם הזה דווקא צריך לעניין אותנו מאד. ההסכם הזה הוא שערורייה. ההסכם הוא שערורייה כי הוא קובע שעבור מתן ייעוץ פנסיוני יקבל הבנק עמלה של 0.25% מהצבירה השנתית של החסכונות הפנסיוניים של העמית – בין אם זה ייעוץ חד-פעמי ובין אם זה ייעוץ רב-פעמי.

הבה נמחיש: אם בסוף השנה הצטבר בקרן הפנסיה שלי סכום של 10,000 ש"ח, חברת הביטוח המנהלת את קרן הפנסיה שלי תעביר לבנק שנותן לי ייעוץ סכום של 25 ש"ח. אם הצטבר אצלי סכום של 100,000 ש"ח, חברת הביטוח תעביר לבנק 250 ש"ח ואם הצטבר אצלי סכום של 500,000 ש"ח, חברת הביטוח תעביר לבנק 1250 ש"ח.

הסכומים האלה נשמעים נמוכים, נכון? אלא שההסכם גם קובע כי מרגע שהסכמתי לקבל ייעוץ פנסיוני בבנק, חברת הביטוח שלי תוריד מן הצבירה את הסכומים הנ"ל שנה אחרי שנה, עד שאצא לפנסיה או עד שאבקש ייעוץ מבנק אחר, ואזי העמלה תעבור אל הבנק החדש.

על פניו, העמלה הזאת ("עמלת הפצה") לא על חשבוני אלא על חשבון חברת הביטוח, שמותר לה לגבות כל שנה עד 0.5% מהסכום הצבור בחיסכון הפנסיוני שלי.

אז איפה קבור הכלב? בפועל חברות הביטוח נותנות הנחות לעמיתים שהמעסיק או האיגוד המקצועי שלהם עומדים על המקח. עמיתים שמקבלים ייעוץ פנסיוני מיועצים בבנקים, יש להניח שמעתה חברת הביטוח תיתן להם הנחה נמוכה יותר.

לפי הניסיון שלי, פקידי הבנק אינם מיידעים את הלקוח לגבי המשמעות של עמלת ההפצה – או הם אומרים שההסדר כולו "לטובתו".