"אנטישמים!" זו התגובה היחידה שמסוגלת להפיק ממשלת ישראל הימנית בעקבות החרם הכלכלי והפוליטי המתגלגל. "אנטישמים!" – שבים ומאשימים גורמים באופוזיציה כגון יו"ר המחנה הציוני, ח"כ יצחק הרצוג ויו"ר "יש עתיד", שר האוצר לשעבר יאיר לפיד. הביקורת העיקרית של שני האדונים הללו כלפי השלטון, היא "שהממשלה לא נערכת כראוי כדי להדוף את החרם". אבל זעקות אלה, רמות ככל שיהיו, לא מסוגלות להסתיר את המציאות העגומה ואת החרפה בביקורת כלפי ישראל עקב 48 שנות כיבוש של השטחים הפלסטיניים.

גם שני העיתונים בעלי התפוצה הגדולה בישראל הצטרפו בחדווה לפסטיבל "כל העולם נגדנו". הכותרת של העיתון הנפוץ ביותר, "ישראל היום", הייתה "בסופ"ש: ועידה של פילנתרופים יהודים נגד החרם, שמטרתה: לשלב כוחות במאבק בתנועת החרם". הידיעה כוללת את המשפט התמוה הבא: "הרעיון שמאחורי המפגש הוא המודל שהם פיתחו לעידוד מחקר רפואי, שעיקרו שיתוף פעולה בין גורמים שונים כדי לייעל את התהליך ולהביא לתוצאות מהירות". את הידיעה מעטרת תמונה רשמית, מחויטת ומחויכת, של הזוג מרים ושלדון אדלסון, בעליו של העיתון ומי שמתניעים את היוזמה שעליה מדווח העיתון. אליהם הצטרף גם חיים סבן, טייקון יהודי-אמריקאי נוסף הבוחש הן בפוליטיקה האמריקאית והן בתקשורת הישראלית. ואילו על שער "ידיעות אחרונות" פורסמה באותו נושא הכותרת: "היום: דיון חירום בכנסת. הח"כים זומנו לדיון דחוף במאבק נגד החרם הבינלאומי".

כתבי "ישראל היום" הגדילו לעשות, והצליחו להימנע מלהזכיר ולו במילה את עילת החרם על ישראל. גם ב-"ידיעות אחרונות" הטענות העומדות מאחורי החרם אינן זוכות כלל להתייחסות. לכן, כדי להבין את הרוח הגבית בה זוכה הקמפיין לחרם בינלאומי על קניית מוצרים והשקעות בהתנחלויות, יש לעיין דווקא בשתי ידיעות שלא פורסמו.

ראשית, ראוי לתת את הדעת להתפתחות שלא דווחה בתקשורת הישראלית: הארגון הבינלאומי "משמר זכויות האדם", שמושבו בארה"ב, דרש (4.6) ממזכ"ל האו"ם להוסיף את ישראל ואת החמאס לרשימת המדינות הפוגעות בילדים ובזכויותיהם. זאת, בשל מותם של מאות ילדים פלסטינים ברצועת עזה במהלך המלחמה בקיץ האחרון.

הידיעה השנייה שלא פורסמה, עוסקת בממצאי מכון אדוה, במלאות 48 שנה לשלטון הצבאי של ישראל בשטחים הפלסטיניים שנכבשו ב-1967. במסמך (5.6) הבוחן את נטל הסכסוך הישראלי-פלסטיני על המשק ועל החברה בישראל, נכתב: "המחיר הכלכלי־חברתי של הסכסוך זוכה לתשומת לב פחותה בהרבה מן המחיר בנפש ומן המחיר המדיני. באותן הפעמים בהם עולה סוגיית המחיר הכלכלי-חברתי לדיון ציבורי, ממהרים קברניטי המשק להדגיש כי מדובר בעלויות קטנות יחסית, בעלות השפעה שלילית קצרת־טווח בלבד".

עמדה זו  תורמת לדעה הנפוצה שהסכסוך ניתן ל-"ניהול",  ואינו מחייב חתירה להסכם שלום. "השר נפתלי בנט נתן לכך ביטוי יהיר אך מייצג, כאשר טען כי הבעיה הפלסטינית משולה ל-'רסיס בישבן', שאין חובה לעקרו שכן ניתן לחיות עמו". מרכז אדוה סבור כי גישה זו היא בבחינת אשליה עצמית, וכי החברה והמשק בישראל משלמים מחיר כבד על התמשכות הכיבוש. הסנקציות הן מחיר נוסף שגובה הכיבוש.

הרשימה מתפרסמת בגיליון השבוע של "זו הדרך"