ביקוריו התכופים של שר החוץ של ארצות–הברית, ג'ון קרי, במזרח התיכון, לא הניבו עד כה שום הסכמה ישראלית–פלסטינית שבכוחה לקדם הסכם קבע. הערכות ברוח זו השמיעו הן ראש הממשלה נתניהו ושר החוץ ליברמן והן מנהלי המשא–ומתן מהצד הפלסטיני. וכך, בחלוף ארבעה חודשים ועשרים פגישות סרק מאז החל המשא–ומתן, סיכמו קרי וצוותו הצעות משלהם, שאותן הם מציגים לכל אחד מהצדדים לחוד. פרטי ההצעות טרם פורסמו רשמית, ולכן בינתיים ניתן להתייחס רק להדלפות לתקשורת לגבי תוכנן ולתגובות עליהן.
הפגנה בבית לחם נגד ביקורו של שר החוץ של ארצות–הברית, ג'ון קרי, נובמבר 2013 (צילום: אקטיבסטילס)
ביטחון ותירוץ למשבר
כפי שפורסם, ההצעות הראשונות של קרי ביטאו הסכמה לדרישה של נתניהו, שצה"ל יישאר בבקעת הירדן גם לאחר חתימת הסכם הקבע. מעבר לשאלה, מדוע העניין הראשון על סדר היום של קרי הוא נושא הבקעה, חשוב להבין מהי הדרישה של נתניהו.
אלוף (מיל') גיורא איילנד, מי שכיהן כראש המועצה לביטחון לאומי בתקופת שרון, הבהיר ברשימה ב-"ידיעות אחרונות" (12.12) כי אף שקרי הסכים לדרישה הישראלית, הוא לא קיבל את פרטיה. מסתבר, שנתניהודורש שליטה ישראלית לשנים ארוכות (15-10 שנים) ברצועה לאורך הירדן שרוחבה 5 ק"מ, ומשמעות הדבר – שליטה של צה"ל ב-400 קמ"ר, שהם 7% משטח הגדה. ההצעה של קרי כוללת הצבת אמצעים טכנולוגיים, שיבואו במקום שליטה פיסית בשטח שסמוך לירדן.
אך איילנד אינו מסתפק בציון ההבדלים בין העמדות הישראלית והאמריקאית לגבי השליטה בבקעת הירדן. הוא מסכם את רשימתו בהמלצה ברורה: מאחר שנתניהו וליברמן סבורים שאין בכלל אפשרות להגיע להסכם – עדיף להגיע למשבר עם קרי (ועם הפלסטינים) בנושא הביטחון והבקעה מאשר בנושאים מהותיים אחרים.
עצמאות נכה
התגובה הפלסטינית הרשמית להדלפה בדבר חילוקי הדעות בנושא השליטה בבקעת הירדן הייתה דחייה כוללת של כל סידור הכרוך בנוכחותם של חיילים ישראלים בגדה. אך דחייה כזאת היא תשובה חלקית לבעיה המהותית. לקראת פתיחת סיבוב הדיונים הנוכחי, לחצו ממשל אובמה ושר החוץ שלו קרי על הרשות הפלסטינית להתחייב לא לפנות למוסדות האו"ם בנושא המדינה הפלסטינית. לכאורה, ההבטחה האמריקאית הייתה – אל תפנו לאו"ם, כי תקבלו מדינה פלסטינית בדרך של מו"מ. והנה, בשלב בו ארה"ב מגישה הצעות משלה להסדר הקבע, היא מציגה את שאלת הביטחון בגרסת נתניהו כשאלת המפתח, ולא את נושאי העצמאות הפלסטינית: גבולות ה-4 ביוני 1967 והנסיגההישראלית, פינוי ההתנחלויות ועתיד ירושלים, פתרון צודק לבעיית הפליטים, השליטה במרחב האווירי ובמקורות המים.
הכניעה של קרי לתביעות נתניהו בנושא הביטחון עלולה לסמן השלמה עם יתר המרכיבים של הסדר נוסח נתניהו: ההתנחלויות וחומת ההפרדה נותרות במקומן, ואילו פלסטין תהיה מורכבת מאזורי Aמפוצלים, בעצם מדינה בדיחה.
המאמצים של אובמה–קרי להוביל למין הסדר ישראלי–פלסטיני לא נועדו להבטיח את זכויותיו הלאומיות של העם הפלסטיני, לרבות זכותו לעצמאות ולריבונות מלאה, אלא להציל את נתניהו מהמחיר שגובה מדיניות הכיבוש והרחבת ההתנחלויות של ממשלת הימין.
החלטת האיחוד האירופי להחרים את ההתנחלויות, למנוע זליגת הקצבות אליהן ולהפסיק קשרים כלכליים עם חברות ועם גופים אקדמאיים ישראליים הפועלים גם בהתנחלויות, אילצה את ממשלת נתניהו לחתום על הסכם שיתוף פעולה מדעי הכולל עקרונות אלה. אך בכך לא הסתיים החרם: חברת מים הולנדית הודיעה שלא תשתף פעולה עם חברת "מקורות", משום שזו פועלת בהתנחלויות. ממשלת רומניה הודיעה, כי עד שלא יובטח שפועלי הבניין מארצה לא יועסקו בהתנחלויות, לא יגיעו לישראל פועלים.
ישנם בישראל חוגים פנאטיים שכל עניין הבידוד הבינלאומי אינו מרשים אותם, והם מבקרים את נתניהו אפילו על נכונותו לנהל דיון בנושא סידורי הביטחון. מבחינתם, אסור לסגת מילימטר מ"ארץ ישראל השלמה" (מאמרו של ישראל הראל, "הארץ", 12.12). לחוגים אלה יש ייצוג משמעותי בממשלת נתניהו – הבית היהודי, ישראל ביתנו, רוב סיעת הליכוד.
בנסיבות אלה, הניסיון של קרי לשכנע את ממשלת ישראל להתקדם להסדר, באמצעות כניעה לדרישותיו של נתניהו – כמוהו כהגנה על מדיניות המשך הירי באזרחים, ההתנחלויות, הריסת הבתים, והדיכוי של זכויות האדם והאזרח, שמנהלת ממשלת ישראל הנוכחית.
תמר גוז'נסקי