המלחמה האזורית בתימן נמשכת כבר שמונה חודשים, מאז מרס 2015, אך למרות שתשומת הלב העולמית בהחלט מופנית למזרח התיכון, הסכסוך האלים בתימן אינו זוכה בהתייחסות בינלאומית רצינית, ובישראל בהתעלמות גורפת. חשוב להפנות מבט למדינה הענייה הזו, בה מדינות עשירות מתאמנות במלחמה. ב-2011, מיד אחרי שפרצו גלי המחאה הראשונים בתוניסיה, החלו הפגנות בתימן נגד הנשיא המושחת עלי עבדאללה סלאח, בעל ברית של ארצות הברית וסעודיה. בתגובה על יסוד הסכם בחסות סעודיה, פרש סלאח, אך הוחלף בידי סגנו, עאבד ראבו מנסור האדי.
תנועת 'אנסאר אללה', שכינויה הרווח הוא "החותים" על שם מנהיגם המנוח, היא פלג דתי מהצפון העני של תימן, שלו מיליציות חמושות. החותים התנגדו לתמיכתו של סלאח בפלישה האמריקאית לעיראק ב-2003, ומאז נמצאים בעימות צבאי מול המדינה התימנית. תנועה זו, שהאידיאולוגיה שלה אנטי–אימפריאליסטית ואנטי–ציונית, יצאה בשנה שעברה ממעוזה בצפון המדינה למסע השתלטות על תימן, כבשה אזורים נרחבים, כולל הבירה צנעא, והקימה ממשלה. החותים נלחמים בכוחות הממשלה של האדי ותומכיה, אך גם בתאים של אל–קעאידה הפועלים באזורים שונים בתימן.
בתגובה להשתלטות החותים, הקימה סעודיה, יחד עם איחוד האמירויות הערביות, כווית, בחריין, קטאר, ירדן, מצרים, מרוקו וסודאן, ובתמיכה כספית ולוגיסטית של ארצות הברית ומדינות אירופה, קואליציה צבאית שמטרתה להחזיר את האדי לשלטון ולשרת את ההגמוניה האמריקאית.
מפגינים בארה"ב: עצרו את המלחמה של סעודיה נגד תימן (צילום: ר"א)
התכנית הסעודית
קואליציה זו, שהיא רשמית יוזמה של הליגה הערבית, מבטאת את אחדות האינטרסים בין מדינות המפרץ בראשות סעודיה, מדינות אירופה וארצות הברית, וגם, וביתר שאת – את השותפות של אותם כוחות עם ישראל. ברית זו בין מדינות הלכה מוסלמיות, מעצמות המפציצות ללא הרף את האזור מתחילת שנות האלפיים, לבין מדינה השולטת בעם אחר כ50 שנה, היא הביטוי המעשי של הגוש הפוליטי המכונה בתקשורת הישראלית 'הציר המתון'.
רק כדי לסבר את האוזן לגבי הקשרים ההדוקים, אצטט את דבריו של הגנרל הסעודי בדימוס אנואר אשקי, אחד מהתומכים המרכזיים בשיתוף פעולה בין מדינות המפרץ לבין ישראל. ביוני האחרון, בכינוס של 'המועצה ליחסי חוץ', מכון מחקר אמריקאי, בו הדוברים המרכזיים היו אשקי ומקורבו של נתניהו, הדיפלומט הישראלי דורי גולד, הציג הסעודי את הרציונאל של בית סעוד במלחמה בתימן: "בחצי האי ערב ישנו מאגר נפט מבטיח ברובע הריק [האזור העשיר ביותר בנפט בעולם, שחלקו בתימן, נ.פ]. כדי להגן על הרווחים ממנו, נדרש שיתוף פעולה הדוק בין הנסיכויות ותימן". למעשה, אשקי מציע איחוד פדרלי בין מדינות אלו בהנהגת ערב הסעודית.
אך במאגר נפט זה לא נגמרת מפת האינטרסים: "בנוגע לשדה אוגדן באתיופיה, עלינו לאחד את קרן אפריקה תחת הנהגה אתיופית, ולבנות גשר שיחבר בין אפריקה לחצי האי ערב – בין ג'יבוטי לתימן" [בג'יבוטי מחזיקים הצרפתים בבסיס צבאי המתחזק את המצור על תימן]. כדי להגיע לחזון זה, לפי אשקי, חיוני בין היתר: "1. שלום בין ישראל למדינות ערב; 2. שינוי המשטר באיראן; 3. השגת שלום בתימן והפעלת נמל עדן מחדש; 5. ביסוס כוח צבאי ערבי בתמיכה אמריקאית ואירופית למען הגנה על המפרץ".
דוקטרינת עזה
התקיפות של הקואליציה בתימן הן ניסיון רחב היקף ראשון של איחוד כל אותם כוחות תחת מטריה צבאית משותפת, ולמען מטרה ברורה – חיסול ההתקוממות של 'אנסאר אללה' (החותים). הטקטיקה והידע הצבאי בהם משתמשת הקואליציה בתימן, מגיעים בין היתר מהשחקנית החשאית בשיתוף הפעולה הזה – ישראל. אנשי צבא ישראלים ואמריקאים, כך לפי דיווחים, מייעצים לקואליציה כיצד ליישם בתימן את הטקטיקה שישראל מפעילה במערכותיה הקטלניות בעזה.
זו מלחמה המבוססת, כמובן, על עליונות כלכלית וטכנולוגית. אך כאשר התקיפות נעשות כמעט רק מהאוויר, עליונות זו הופכת הגורם הבלעדי. שיטות הלוחמה בתימן זהות לאלה של צה"ל: הפצצה מסיבית מהאוויר (במטוסים בריטיים ובתחמושת אמריקאית), סימון 'בנק מטרות', חיסול של 'תשתיות אזרחיות' כמו כבישים, בתי ספר, מסגדים ובתי חולים, שימוש בפצצות מצרר, 'שיטוח' ו'חישוף' של שכונות מגורים, מצור על הכנסת מזון, תרופות ומים, ועוד. ויש גם צ'ופר אמריקאי – הפצצות של מטוסים ללא טייס.
גם התוצאות, במונחי קטל, מזכירות את התקיפות על עזה. על פי האו"ם, לפחות 5,700 בני אדם נהרגו בתימן מאז תחילת ההפצצות, מתוכם 2,577 אזרחים ו-637 ילדים. רוב הפגיעות היו עקב מתקפות אוויריות. נתונים אלה, חשוב לציין, הם חלקיים ביותר, מפני שרבים מהנפגעים לא תועדו.
ב-7 באוקטובר הפציצו כוחות הקואליציה את בית משפחת אל–סנאבני בכפר השוכן 90 קילומטר דרומית לצנעא, בעת שבני המשפחה חגגו את חתונתם המשותפת של 3 מבניה. הטיל שנורה על הבית הרג 43 אנשים, מתוכם 16 מבני המשפחה.
כך נראית המציאות בתימן כה דומה למציאות בעזה מעת לעת. יש קו המקשר בין שני המקומות ובין הכוחות העומדים מאחורי תקיפות אלה. בהתחשב בהקמת הנציגות הישראלית באבו–דאבי לאחרונה, קשרים אלה נעשים גלויים יותר ויותר.
נמרוד פלשנברג
