מאת רועי ארד
על "שני חורים במניפה", ספר השירים של מאירה מרום
מאירה מרום פרסמה את "שני חורים למניפה" כחוברת שהודפסה על דפים צבעוניים וחולקה חינם. "העם השבדי כה אפתי / לחשמל הזה הסטטי", היא כותבת. והיא צודקת.
כיוון שלא עמדו מאחוריה הוצאה מכובדת, או מערך יחצ"נות, היא לא קיבלה שום ביקורת בעיתונות המודפסת או זו האינטרנטית. הספר הוא גם לא ספר שירה סטנדרטי, אלא ספר של שירת אי-גיון (נונסנס), כך שהמעמד שלו לא ברור כשירה, ומבהיל את מעט המבקרים, שעדיין עוסקים בתחום השירה ומנסים לשמור על שם מכובד.
ז'אנר האי-גיון, שירת הנונסנס, הוא סוגה של התנגדות להיררכיות ולסדר. הוא הופך את כולם לשווים: החיה והגנרל, העם השוודי והמסרק, סמי עופר וגבותיו. למעשה, תחת המטריה הטווסית (או הטווס המטרייתי) של האי-גיון, ניתן לומר הכול, כל עוד החרוז הדוק והמילים קורצניות. בניגוד לסאטירה המוכרת לנו, בה הכותב יהרהר בזיבורית מוחו אם זה פוגע, או מוגזם. הסטיריקן יכול לומר דברים רבים על רבין, אבל לא יוכל להשוות את איכויותיו לאלו של תרווד, למשל.
הז'אנר לא קנה לו הצלחה גדולה בארץ. אולי מלבד ספרי הילדים וחוברות הצביעה המעולות של עודד בורלא, שנמכרו היטב. אך בדרך כלל אלה לא נספרים כספרות רצינית. אולי דווקא כי הוא מתאים למדינות מעונבות יותר, ולמעשה תפקידו הוא לשחרר מעמדות.
בגלל הדחיפוּת, הכתיבה הסאטירית וההומוריסטית כאן נשענת בדרך כלל על היגיון בריא, קוהרנטיות ושיקול דעת. היוצרים הישראלים משייכים עצמם בעצומות ל"מחנה השפוי". האופי הישראלי הקליל והצבעוני, חסר-המעמדות לכאורה, מביא את הכותבים לנסות להיבדל מהציבור הרחב באפרוריות מהודרת. על אחת כמה וכמה, נכון הדבר אצל המשורר העברי. על כיף אין מה לדבר. וגם אם יש איזה צעד לכיוון ההנאה, תמיד נדרש איזה ערך מוסף מעיק, שימרר מעט את מצפון הקורא.
אולי בגלל שהמצב הישראלי הוא קונצרט במנעד של סוגי טמטום שונים ומשונים, כתיבה בז'אנר האי-גיון לא נראית לרבים כאמצעי לחתור לקראת משהו חדש, אלא כשעשוע מילולי, שיש להתייחס אליו בסלחנות, אמנות שמקומה בין ספרות ומקרמה.
אני מקווה שהספר היפה הזה של מאירה מרום יפתח דרך חדשה לז'אנר הדחוי והחתרני הזה.
באשו, המשורר היפני, אמר למשוררים שייעץ להם, שעליהם תמיד לשאוף לקלילות. מאירה מרום הצליחה להגיע לגובה הזה.
עמילן / מאירה מרום
איגוד של תשע אנפות נחת בשטח עירוני,
ניתר אל אחורי מרכול, מצא דמעות של חנווני,
“את צרותיך”, הן אמרו, ”חלוֹק, וכך יקטן עולן”,
– “כל צרותיי – צרה אחת. הכל בגלל העמילן”
הָנהֵן הן הנהנו מיד, “צריך כל כך להישמר,
צריך כל כך להתגונן מפני רוגזו של פולימר”,
– “עוקלו כל נכסיי”, ייבב, “כשלו גם עיסקאות נדל”ן,
ונגזלה ירושתי. הכל בגלל העמילן”
“אבוי!” קראו האנפות, “קורבן אתה לבְּרוֹך מוכר,
על כן אין אנו ממליצות לתת אמון ברב-סוכר”.
– “הוזהרתי על-ידי בנותיי, אך לא שמעתי בקולן;
נתקפתי אולקוס וטחורים, הכל בגלל העמילן!
ואם לא די בכך” הוסיף, דומע, “פרדתי מונשמת,
וזה אחרי שאשתקד פשטה בפרוותה כינמת,
וגבינותיה כבר החמיצו, אי אפשר עוד לאוכלן,
ובמולדובה קור כלבים, הכל בגלל העמילן.
העיתונות תמימת דעים שסחורתי אינה מומלצת,
ורק אתמול ראיתי שסק שנראה לי כמו מפלצת,
גם אובחנו אצלי עששת, אסטְמה וגמישות מוגזמת,
וזאת נוסף על צליאק ופראנויה מתקדמת,
והספרוּת כולה גורסת שאותן צרות כולן,
אינן סותרות את הסיסמא:'הכל בגלל העמילן'.
ההוכחות רק מתרבות, ומה נותר לומר מולן?
מול אי-סתירה כה תקיפה? ‘הכל בגלל העמילן’!
מול שיבושים של השפה? ‘הכל בגלל העמילן’!
מול שני חורים בְּמניפה? ‘הכל בגלל העמילן’!
מול נדנודים של אנפה? ‘הכל בגלל העמילן’! "
