מצטיידים כי מכינים מלחמה, ואילו מלחמה היא עילה להצטיידות נוספת

"הביטחון קודם לכל!" – הכריז ראש הממשלה נתניהו בישיבת הממשלה (31.8), אשר החליטה לקצץ בתקציבים האזרחיים ושוב להגדיל את התקציב הצבאי. איש מהשרים לא צייץ אפילו התנגדות כלשהי להכרזה זו.

משרד הביטחון הבהיר, כי העלויות הישירות של המלחמה היו 9 מיליארד שקל. כדי לכסותן כבר העבירה הממשלה לצבא במהלך השנה החולפת, לרבות ממש בעת הלחימה, למעלה משבעה מיליארד שקל מסעיפי הרזרבות בתקציב. וכאשר מחברים להעברה זו את התוספת לתקציב הצבאי שאישרה הממשלה בשבוע שעבר בסך 1.5 מיליארד שקל, יוצא שהתקציב הצבאי (המכונה "תקציב הביטחון") לשנת 2014 כבר הוגדל מ-58 מיליארד שקל (התקציב המקורי) ל-66.5 מיליארד שקל, כלומר הגדלה של 15% תוך שנה.

זה בינתיים. כי הממסד הצבאי כבר הבהיר, כי בתקציב שעומדים לאשר לשנת 2015 הוא דורש תוספת של 11 מיליארד שקל לבסיס התקציב לצורך "הצטיידות", ובתקציב 2016 – 10 מיליארד שקל נוספים.

מסתרי התקציב הצבאי

לפני שנבחן איזה קשר קיים בעצם בין התקציב הצבאי לביטחון, חשוב להדגיש, כי התקציב הצבאי האמיתי של ישראל גדול בעשרות אחוזים מהתקציב המוכרז. ההוצאות הצבאיות המוכרזות אינן כוללות מרכיבים מהותיים כמו: ההוצאה, הנחשבת סודית, לפיתוח נשק גרעיני ונשק אחר להשמדה המונית; ההוצאות להתנחלויות, הכלולות בסעיפי תקציב רבים; והסיוע הצבאי האמריקאי, המגיע בפועל לכ-4 מיליארד דולר בשנה, שהם כ-14 מיליארד שקל.

(בתמונה: מערכת "כיפת ברזל")

נוסף לכך, מועברים לצבא מפעם לפעם תקציבים נוספים בעילות שונות. כך, למשל, העביר האוצר למשרד הביטחון בשבוע שעבר מיליארד שקל "על חשבון פינוי שדה התעופה הצבאי בשדה דב בת"א". בדרך עקומה זו מקבל הצבא תשלום עבור קרקע שיפנה (אולי ב-2019) ואשר מלכתחילה הייתה רכוש המדינה. להסכמים דומים הגיע הצבא עם האוצר גם לגבי פינוי בסיסים צבאיים נוספים.

ביטחון וצבא

הגדלת התקציב הצבאי, עליה החליטה הממשלה בשבוע שעבר, הוצדקה בקביעה הנחרצת של נתניהו שצוטטה לעיל: "הביטחון קודם לכל". אך בקביעה זו עצמה מובלעת ההנחה, כי צבא מצויד בכלי ההרג המשוכללים ביותר שניתן להשיג הוא זה שיעניק ביטחון לאזרחים.

אלא שהנחה בסיסית זו בפוליטיקה הישראלית בעצם אינה מותחת גבול: כמה בדיוק צריך להשקיע בצבא, כדי שיהיה מספיק ביטחון? מדוע החליטו כי לא די שחיל האוויר מצויד במטוסי קרב תוצרת ארה"ב מדגם 16-F וכי צריך לציידו במטוסים יקרים הרבה יותר מדגם 35-F?

הצד השני של ההנחה הזאת הוא, שצבא מצויד כדי להילחם, ולכן מי שמשקיע בו (במקרה הישראלי – הממשלה והממשל האמריקאי), וגם מי שמרוויח מייצור צבאי (חברת לוקהיד מרטין, למשל) מעוניינים לראות את השקעתם "בפעולה", כלומר במלחמה. אך מלחמה, כל מלחמה, היא בעצם פתיחה לסבב נוסף, משוכלל יותר ויקר יותר של הצטיידות צבאית, אשר גם אותה חשוב לבחון בפעולה, כלומר במלחמה, וחוזר חלילה.

דרך החשיבה הממסדית הזאת מבוטאת לעיתים רחוקות במפורש. בנאום שנשא בכנסת (8.6.1982), בהגישו את הצעת אי–האמון בממשלה בשל מלחמת לבנון הראשונה, ציטט ח"כ מאיר וילנר (חד"ש) מדברים שאמר הרמטכ"ל דאז, רפאל איתן, חודש לפני פרוץ המלחמה: "מאחר שבניתי מערכת יוצאת מהכלל במיליארדים של דולרים, אני יכול וחייב להפעיל אותה… יכול להיות שאהיה מחר בביירות".

כדוגמא להשקעה התורמת לביטחון הביאו, בהקשר של מלחמת עזה, את מערכת "כיפת ברזל". מבלי להיכנס לוויכוח על תועלתה, משבחיה הרבים לא טרחו אפילו להציג את האופציה, שאם לא היו מתעקשים על כפיית הסגר על רצועת עזה ועל הרחבת ההתנחלויות, ואם היו מגיעים להסדר מדיני (עם אבו–מאזן וממשלת ההסכמה הלאומית הפלסטינית), או שהיו נענים ליוזמת השלום הערבית מלפני 12 שנה, והייתה קמה מדינה פלסטינית עצמאית בצד מדינת ישראל – כלל לא היו איום רקטות, וכל מחול השדים רב הקורבנות וההרס של כמה וכמה מלחמות היה נחסך.

לכך יש להוסיף, כי המירוץ אחר נשק משוכלל יותר בא על חשבון ההוצאות האזרחיות לחינוך, לבריאות, לרווחה, לתשתיות, לסביבה ועוד. על רקע המחאה החברתית של קיץ 2011, העזה ועדת טרכטנברג להציע לקצץ 3 מיליארד שקל בתקציב הצבאי ולהעבירם למימון החינוך. כזכור המלצה זו הושלכה לפח בידי ממשלת "הביטחון קודם לכל".

ואם כבר הזכרנו את נאומו של וילנר, נביא דברים שאמר בהמשך וחזו את סבב המלחמות הבלתי–נגמר שאכן התרחש מאז 1982: "ביטחון ישראל חשוב לכולנו, הביטחון של יישובי הצפון ושל כל היישובים. אבל הביטחון הממשי יושג רק על–ידי כינון שלום, על ידי זה שלא נשעבד עמים אחרים… אחרת מובילים ממלחמה למלחמה, מאסון לאסון".

תמר גוז'נסקי