המונח "פשיזם" משמש לעתים קרובות גידוף גרידא או סיסמה חלולה. אך כדי להיאבק בפשיזם ולהביסו – והרי זו מטרתנו – עלינו להבינו היטב ולנתחו באופן מדעי. לפני כמעט מאה שנה כתבו הקומוניסטים גיאורגי דימיטרוב ופלמירו טוליאטי על הפשיזם ככוח פוליטי, עממי וריאקציוני, המשרת את ההון הגדול באמצעות גיוס המוני, בעיקר מקרב הזעיר-בורגנות והאיכרות הקטנה, תוך ניצולם של מצבי משבר ואי-ביטחון ושימוש ברטוריקה אנטי-אליטיסטית ולאומנית. ה"עממיות" הפשיסטית, מה שלעתים מכונה היום פופוליזם ימני, מתבטאת בעיקר בעידודם של פחדים ושנאות באמצעות הפצת תיאוריות קונספירציה ותוך מציאת שעיר לעזאזל בדמותו של מיעוט כלשהו – דתי, אתני או פוליטי – או גוף חבוי, כביכול, דוגמת "הדיפ סטייט". לא פעם נעשה שימוש גם בניפוח דמותו של אויב חיצוני, ואף במלחמה ככלי לגיוס המוני. כפי שאמר הפושע הנאצי הבכיר הרמן גרינג במהלך משפטי נירנברג: "אפשר תמיד לגרום לאנשים ללכת אחרי המנהיגים. זה קל. כל מה שאתה צריך להגיד להם זה שהמולדת תחת מתקפה ולהאשים את שוחרי השלום שהם מסכנים את המדינה".

התפיסה הפשיסטית

נקודת המוצא של האידיאולוגיה הפשיסטית לגווניה היא הלאומנות האורגנית, כלומר השילוב של דם ואדמה. לפי התפיסה הפשיסטית, עם הוא קבוצת אנשים בעלי מוצא וקשר דם משותפים, ובין העם לבין אדמה מסוימת קיים קשר עליו אסור לוותר. לעם כקבוצה בעלת דם משותף, כביכול, שמורות הזכות והחובה לשלוט באותה אדמה. העם לפי הגדרה זו קודם בחשיבותו לפרט (וממילא לזכויותיו) ולכל קבוצה והתארגנות (כמו, למשל, התארגנות של מיעוטים או של עובדים). היחיד חייב להיות משועבד לקהילה הלאומית. לכן שולל הפשיזם כל רעיון או פרקטיקה שהוא מגדיר כפוגעים בשלמות העם.

הפשיזם טוען: הליברליזם מעלה על נס את זכויות הפרט על חשבון שלמות העם, כוחו ואחדותו; הדמוקרטיה מעודדת פלגנות, וכחנות, אי-הסכמה לאומית, ביקורת וספקנות ומחלישה את העם אף היא; הסוציאליזם, בעיקר בנוסחו המרקסיסטי, מבכר מאבק מעמדי בתוך העם ואחדות מעמדית בין העמים ובכך חותר תחת אחדות האומה ועליונותה. כל אלה, מדגיש הפשיזם, יוצרים חולשה לאומית ופירוד אותם יש למנוע ולחסל.

כדי לממש את מטרותיו ולחסל את יריביו, שואף הפשיזם לגייס את ההמונים לצדו. להשגת מטרה זו גיבש הפשיזם כלים הכוללים:

1. מדינה חזקה (טוטליטרית) בה מרוכזת העוצמה כולה בידי רשות אחת בלתי מוגבלת (הממשלה) בכלל, ובידי השליט "הכל-יכול" בפרט. תפקידה של רשות זו הוא להגביל את ארגוני החברה האזרחית (בעיקר כאלה המזוהים עם זכויות האדם, העובדים והמיעוטים) ולגייסם לטובת המשטר; לצמצם עד כדי ביטול מוחלט את חירויות האדם וזכויות האזרח; לבטל את קיומה של אופוזיציה אפקטיבית; ולחסל את עצמאותן של מערכת המשפט והתקשורת.

2. מיליטריזציה של החברה: הערצת הצבא עד כדי סגידה לו ולשירות בו ועידוד המלחמה והאלימות כאמצעים לאיחוד העם ולהאדרת עוצמתו. השירות הצבאי בכלל, וההקרבה בשדה הקרב בפרט נתפסות לעתים קרובות כביטוי הנאמנות האולטימטיבית לעם ולמדינה.

לאחר מלחמת העולם הראשונה התקבע ברחבי אירופה ביטוי חדש – "שלטון השוחות" (באנגלית trenchocracy). הרעיון היה שלחיילים שחוו את זוועות המלחמה בשוחות יש סמכות מוסרית ופוליטית עליונה על פני אזרחים אחרים. סמכות זו מעניקה להם זכות מיוחדת להשפיע על קבלת ההחלטות במדינה, עד כדי שליטה בה. פשיסטים רבים, כמו מוסוליני, אף טענו שיש להעתיק את האומץ, ההקרבה והמשמעת שנתגלו בשדה הקרב למסגרת הפוליטית האזרחית ולהפוך את האומה לסוג של יחידה צבאית בה היררכיה, נאמנות וציות הם הערכים העליונים.

3. פולחן המנהיג: גיוס ההמונים והלהבתם סביב דמותו של אדם הנתפס כמורם מעם. דמות כזו מזוהה כהתגלמות העם עצמו והמדינה; לא כעליון על החוק, אלא כחוק עצמו וכמקורו. כל ביקורת על המנהיג הופכת מעצם טבעה הפרת חוק, בגידה בעם ובמדינה, וכפירה בעיקר. לכן הענישה על ביקורת חייבת להיות חמורה.

4. הסתה נגד מיעוטים ורדיפתם: הפשיזם תמיד משתמש בשעיר לעזאזל, בזר ובשונה, כ"מותג שלילי", כסמל הרוע המוחלט או הסכנה המושלמת נגדם חייב העם "האותנטי" (הנאמן והלא בוגדני) להתאחד.

הפשיזם, כאן ועכשיו

רבים מן המרכיבים הללו קיימים בישראל מראשיתה, מעצם הגדרתה כמדינה בה ממוסדת עליונות היהודים על פני האחרים – בעיקר על פני העם הילידי הערבי-פלסטיני. אולם מאז הקמת ממשלת הכהניסטים הנוכחית, וביתר שאת מאז טבח 7 באוקטובר, הפשיזם, הן כפרקטיקה והן כאידיאולוגיה שלטת, הוא כוח הגמוני בישראל.

מתחילת ההפיכה המשטרית, ובעיקר מאז פרוץ המלחמה בעזה, חל בישראל תהליך מואץ של "טוטליטריזציה": שילוב של חקיקה דרקונית, איומים והפעלת אלימות בשטח. תהליך זה בא לידי ביטוי בצעדי השתלטות של הממשלה על אמצעי התקשורת ומערכת המשפט וחיסול עצמאותם; בהשתקה ואף בהשעיות ובניסיונות הדחה של ח"כים מהאופוזיציה העקבית (בעיקר מחד"ש); ברדיפה של מתנגדי השלטון ובמעצרי שווא שלהם (מורים ומרצים, רופאים, משפטנים, מפגינים, פעילי מפלגות, תנועות פוליטיות וארגוני חברה אזרחית); במינוי מקורבים לתפקידים בכירים ("שומרי סף"); ובטיפוח מערכת החינוך כמנגנון שכל מהותו שטיפת מוח לאומנית וגזענית.

תהליך נוסף הוא המיליטריזציה המואצת של החברה. מדינת ישראל והחברה הישראלית נולדו מיליטריסטיות. בן גוריון חזר וטען שתפקיד הצבא אינו רק "ביטחון" אלא גם "בניית אומה", וכך אכן תפקד הצבא מיומו הראשון. לכן, למרות העליות והמורדות בעניין, נתפס הצבא תמיד כ"פרה קדושה" האסורה בשחיטה. עם זאת, בשנים האחרונות – ותחת הממשלה הנוכחית במיוחד – הפכו הצבא והשירות בו פולחן שלא היה כדוגמתו. זאת למרות הסתירה המובנית בין כיוון זה לבין הניסיונות לחקיקת פטור לחרדים משירות צבאי.

מאז 7 באוקטובר, לא רק שהשירות הצבאי והאדרתו הפכו תנאי כמעט הכרחי להשמעת קול שייחשב לגיטימי בציבוריות הישראלית, אלא שהשתתפות בפשעי מלחמה בעזה מוצגת שוב ושוב, במפורש או במרומז, כהוכחת נאמנות לעם ולמדינה. התנגדות לפשעים אלה מוגדרת כבגידה. גם הימנעות מגיוס מסיבות דתיות מוקצית מחמת מיאוס בשיח השולט. דווקא בחלקים ממה שמכונה "אופוזיציה" (במיוחד אצל "הגנצים") ישנו ניסיון להעתיק את השפה הצבאית הקרבית לתחום האזרחי תוך שימוש בסיסמת "האחדות", בדומה לרעיון "שלטון השוחות".

פולחן האישיות סביב נתניהו איננו חדש, אבל בממשלה הנוכחית הוא הפך טירוף דעת של ממש. כל דבר שיעשה הדוצ'ה הציוני או יימנע מלעשות ייחשב מוצדק ומתבקש בעיני חסידיו ושוחרי טובתו, רק מעצם העובדה שהוא העושה זאת. שחיתות, שקרים סדרתיים, הזיות מטורללות, הפקרת אזרחים וחיילים למוות מיותר, הרס מוסדות המדינה, החרבת היחסים עם מדינות אחרות, האדרה עצמית וכמובן רצח עם – כל אלה לא רק לא מורידים מיוקרתו בעיני חסידיו אלא אף מעלים את קרנו בעיניהם. ממילא, כל ביקורת עליו מוצגת מייד כרדיפה בידי מבקשי רעתו ("האליטות" ו"הדיפ סטייט") עד כדי בגידה בטובת המדינה והעם. חלק ממסע ההחרבה של "שומרי הסף" והתקשורת נעשה בדיוק בתירוץ של היותם רודפי "המנהיג העליון".

לבסוף, מאז פרוץ המלחמה גברה ההסתה נגד מיעוטים ורדיפתם. המיעוט הערבי-הפלסטיני בישראל הוא כבר מזמן שעיר לעזאזל ושק חבטות, ולא רק בידי הימין הפשיסטי אלא גם בידי רבים ממי שמתיימרים להיות חלופה לו. אולם בשנתיים האחרונות שינתה האלימות השיטתית נגד הציבור הערבי – הן מצד המשטרה וכנופיות ימין והן מצד כנופיות פשע שנהנות מעידוד ומחופש פעולה חסרי תקדים – את פני החברה באופן מהותי.

בימינו, הדה-הומניזציה של העם הפלסטיני כולו והאלימות כלפיו, בשטחים הכבושים ובישראל גם יחד, נורמלו לרמה בה השמדתו כעם נתפסת כלגיטימית אם לא מחויבת המציאות. יהודים דמוקרטים וארגוני חברה אזרחית הפועלים למען זכויות אדם או מתנגדים לכיבוש ולשאר פשעי ישראל, הפכו אף הם "גייס חמישי" ויעד לאלימות ואף לרצח. כפי שהפוגרומים בשטחים הכבושים אינם נחקרים והפורעים אינם נענשים, כך עכשיו גם בתוך ישראל: פרעות נגד צופי טקס הזיכרון האלטרנטיבי בבית כנסת ברעננה; השתוללות נגד יושבי אוהל משפחות נרצחים ליד הכנסת; ניסיון לינץ' בח"כ איימן עודה ובי – מעשי אלימות אלה ואחרים מתבצעים בהעדר הגנה ומניעה משטרתית, ללא מעצרים וענישה, ללא שמץ של גינוי מצד הממשלה ויו"ר הכנסת. כך גם כלפי משפחות חטופים ונרצחים המתנגדות למלחמה ולממשלה, אשר מוכות ומוטרדות תדיר, כולל בידי המשטרה עצמה.

המערכה נגד הפשיזם

יש הטוענים כי החברה הישראלית כולה הפכה פשיסטית וצמאה לדם פלסטיני, ועל כן אין מנוס מהתערבות בינלאומית. לפי גישה זו, שינוי לא יבוא מתוך החברה אלא אך ורק מלחץ חיצוני על ישראל מצד ממשלות ומוסדות בינלאומיים שונים. למרות שיש בהחלט הכרח להיעזר בקהילה הבינלאומית ולעודד לחצים מצידה, תהיה זו טעות קשה לאמץ את הייאוש של המצדדים בגישה זו, המרימים ידיים בכניעה ומכריזים שאין תקווה לשינוי מתוך החברה הישראלית עצמה.

ראשית, כקומוניסטים חובתנו לפעול בחברה בה אנו חיים. שנית, כקומוניסטים ברור לנו שבכל חברה קיימים סתירות וניגודים וזו אינה שלם מונוליטי בעל השקפה אחת יחידה. בד בבד, כל חברה נראית בצלמו ובדמותו של הצד ההגמוני שבין הניגודים. כך, חברה קפיטליסטית איננה חברה שכולם בה קפיטליסטים אלא כזו בה אמצעי הייצור, דפוסי הייצור ומבנה העל נשלטים בידי ההון הגדול. כך גם לגבי חברה או מדינה פשיסטית: זה אינו מצב בו כלל מרכיבי החברה או אזרחי המדינה פשיסטים, ויתכן שאפילו לא הרוב ביניהם, אלא מצב בו ההגמוניה נתונה בידי הפשיסטים. תפקידנו ההיסטורי וחובתנו המהפכנית הם לחדד את הסתירות בחברה הישראלית וכך ליצור בלוק היסטורי אנטי-פשיסטי, כפי שתיאר הקומוניסט האיטלקי אנטוניו גראמשי.

כיום, כך נראה, הסתירה העיקרית היא בין תומכי הפשיזם ורצח העם בעזה לבין מתנגדיהם – שרבים בהם מודאגים מהשפעת המלחמה על הציבור הישראלי ולאו דווקא מגורלם המחריד של העזתים. דווקא לציבור זה של המתנגדים עלינו לפנות, שכן ברור שקיימות רק שתי חלופות: המשך המלחמה, ההרס וההרג בשני הצדדים, או שלום וביטחון לכולם. הסתירה בין השאיפה להשמדת עזה לבין הרצון האנושי בביטחון ובחיים מחייבת את הישראלים לבחור – וכאן עלינו להיכנס. יוזמת שותפות השלום על 70 הארגונים החברים בה היא בהחלט צעד ענק בכיוון הנכון אותו יש לחזק ולחדד.

ההיסטוריה מלמדת, שהפשיזם מנצח לא רק בגלל עוצמתם ויכולותיהם של הכוחות הפשיסטיים. תורמים לכך גם היסוס והתנהלות רופסת של מתנגדיו וקורבנותיו, אשר נרתעים ממאבק להגנת החירויות והמרחב הדמוקרטי כל עוד הלהבות לא הגיעו ממש אליהם. אז הנה הלהבות הגיעו, וניתן לכבותן רק יחד. עלינו לפעול בשיטתיות כדי שחוגים נוספים בציבור הישראלי יגלו שסלחנות או שתיקה של גופים ואישים פוליטיים כלפי מדיניות הרצח והפשיזם מובילה לכינונה של דיקטטורה פשיסטית המסכנת את כולנו.

המאמר פורסם בגיליון המיוחד לציון 60 שנה ל"זו הדרך":

https://zoha.org.il/wp-content/uploads/2026/01/ZoHaderekh60.pdf

עוד בנושא: https://zoha.org.il/131400/