נכתב על ידי אבי לוי, מנכ"ל פעולה ירוקה, ופורסם באתר "וויינט".
נכון. המאבק להסרת השילוט מנתיבי איילון נחל אתמול כישלון זמני. כמה זמני? כנראה שהשלטים לא יוסרו שוב בקרוב. אבל כשמסתכלים אחורה, אל תחילת המאבק, ורואים מאיפה יצאנו ולאן הגענו, אפשר לשאוב מעט אופטימיות.
בתחילת שנות ה-2000 ארגון "פעולה ירוקה" היה בין הבודדים שקישר את תרבות הצריכה לנושאי סביבה, כשציין את "יום ללא קניות" פעם בשנה, קיים סמינרים לבני נוער על תרבות הצריכה, הפיק פסטיבל שנתי בו יכלו המשתתפים לחוות חיים מחוץ לתרבות הצריכה. למרות זאת, חשנו חוסר נחת מכך שאי אפשר לנהל מאבק ציבורי בכלים המקובלים, מול הנזקים הסביבתיים של תרבות הצריכה. אז עלה הרעיון למאבק בשלטי החוצות.
אם יש משהו שמתחזק את התרבות שבה להחליף סלון כל שנתיים וסלולארי כל שנה הם צו מחייב, הרי אלו הפרסומות. כולנו נחשפים אליהן בכל מקום אפשרי: באינטרנט, בעיתון, בטלוויזיה, ברדיו, בשרותים של הפאב וכמובן, במרחב הציבורי, בעיר ומחוצה לה.
אבל יש הבדל. לא כל הפרסום דומה. בעוד שבמדיום התקשורתי יש לנו הכוח להפסיק את הפרסום, לכבות טלוויזיה או רדיו, להעביר דף בעיתון, לגלוש בבלוגים – במרחב הציבורי אנחנו קהל שבוי. אנחנו, וגם ילדינו בני הארבע והתשע, נאלצים לצפות בשלט חוצות, מחוייבים לאפשר לתודעתנו להגיב למסרים המוצגים בהם. מחוייבים לשאול את עצמנו מה אומרת עלינו העובדה שעדיין אין לנו בלקברי, או מה כדאי לנו לעשות כדי להראות כמו סנדי בר.
במשך שנים רבות צפצפו חברות השילוט בשיתוף הרשויות המקומיות (עיריות תל אביב, רמת גן ורמת השרון) על חוק הדרכים, שאסר לחלוטין להציב שילוט בדרכים בין עירוניות. האיסור התייחס לסיכון לנוהגים בדרך מהסחת הדעת, אך לא פסח גם על הסתרת הנוף והמטרד השיווקי.
הדרך לפניה אל בית המשפט היתה קצרה למדי. עו"ד עפר קוט מהקליניקה המשפטית לצדק סביבתי באוניברסיטת תל אביב, ניסח בעזרת הסטודנטים כתב תביעה מבריק ויסודי, שלקח בחשבון כל טענה אפשרית של חברות השילוט או הרשויות המקומיות.
היסודיות השתלמה. בית המשפט הורה להסיר את השלטים מצדי הדרך באיילון, החלטה שהפתיעה אפילו אותנו. שופטי בג"ץ נחשפו לדיון רדיקלי על השפעתו השלילית של פרסום חוצות. מי שנתן ביטוי לעמדה הטוענת להשחתת התודעה והחושים על ידי שלטי ענק ואמצעי פרסום אחרים, לא היה ארגון חברתי או הוגה דעות, אלא דווקא פרקליטות המדינה. הפרקליטות לא הסתפקה בהסברים על אי-החוקיות שבהצבת השלטים. הממונה בפועל על הבג"צים, עו"ד דינה זילבר, נתלתה באילן גבוה בדמות קאלה לאסן, המחבר הקנדי של הספר "שיבוש תרבות" – שבמרכזו התקפה חריפה על תרבות הצריכה, התאגידים וההשפעה מרחיקת הלכת שיש כיום לפרסום בכל היבט של חיי היום-יום.
שידור ישיר של הסרת השלטים בחדשות ערוץ 10 היה בהחלט רחוק מאוד מהחלומות הוורודים ביותר שלנו על העלאת מודעות ציבורית לנזק שבשלטים. מאמר דעה חריף של יהודה אטלס, מחבר ספרי הילדים הנודע הבהיר לנו שהביקורת על שטיפת המוח הפרסומית המתגלמת בשלטי החוצות, הפכה לעמדה ציבורית מקובלת ורווחת.
ובאופן אישי אני חייב לומר שהתרגשותי הגיעה לשיאה כאשר גל אוחובסקי תמך במהלך לצמצום שלטי החוצות. אם הוא, כאחת מאושיות התרבות הצרכנית, מלין בפומבי על השלטים, הרי שהמאבק בהחלט השיג משהו.
ברור שבעקבות הפומביות שזכה לה המאבק, התודעה הציבורית נמצאת במקום אחר מזה שהיתה בו לפני שהחל.
אז נכון שהשלטים יחרו לאיילון בימים הקרובים. אבל רבים מאלה שיצפו בהם, יחרקו שיניים ויזכרו מי הנבחרים בכנסת שאיפשרו את זיהומו המחודש של המרחב הציבורי. הח"כ לשעבר, יורם מרציאנו, יוזם החוק להחזרת השילוט, כבר לא בכנסת. אני סבור שלקמפיין שלנו יש בהחלט יד בכך.
עצוב שבאותו שבוע שבו הופרטו קרקעות המדינה, חתמה הכנסת גם על האישור להפריט את הנוף שמעליהן.
משאלתי היא שהכנסת הבאה תהיה מורכבת מחברים שיאפשרו את העלאת נושא השילוט הכפוי במרחב הציבורי לדיון מחדש. הציבור כבר מאס בשלטים.
