"טענתנו היא שבתחום הזכויות הפוליטיות והאזרחיות, ישראל מציגה סטנדרטים של מדינת עולם שלישי", אומר רכז הפורום לדו-קיום בנגב, נועם תירוש, "כיצד זה משתלב עם הטענות שישראל היא הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון? לא ייתכן שבשנת 2010 עשרות אלפי אזרחים לא חוברו לחשמל, לא נהנים ממים זורמים ולא קיבלו זכויות אזרחיות ופוליטיות בסיסיות".

לדברי הפורום – המורכב מהאגודה לשמירת זכויות הבדווים בישראל, רופאים לזכויות אדם ופורום ההכרה – בדו"ח שלה מסרה המדינה לאו"ם שרוב הבדואים בנגב מתגוררים בערים מוכרות על ידי המדינה. אבל בפועל, עשרות אלפי בדואים חיים עדיין בכפרים לא מוכרים. מציאות זו גוררת, לפי הפורום, הפרות זכויות אזרחיות ופוליטיות ואי שוויון בין יהודים לבדואים, שכן לאחרונים אין תשתיות מים, חשמל, ביוב, כבישים, שירותי בריאות, חינוך, איסוף אשפה או כל שירות ציבורי אחר. לזה, נטען, מצטרפים שימוש בצווי הריסה, השמדת יבולים והטרדה מתמדת של הסיירת הירוקה. לטענת הפורום, המדינה מנסה כך להכריח את הבדואים לעזוב את הכפרים ולעבור לערים.

לפי דו"ח המדינה, לכל הרשויות הערביות בנגב אושרו תוכניות מתאר. לטענת הפורום, תוכניות אושרו רק חלקית ורק לערים חדשות שקיבלו הכרה. בלקיה, לדוגמה, יש מחסור חמור במגרשים ואנשים שעברו לשם מתל ערד בשנת 1976 וקנו מגרשים, לא קיבלו אותם עדיין וחיים בתנאים זמניים קשים. עתירה שהוגשה בעניין לבג"ץ נדחתה, לאחר שהמדינה קיבלה עליה להקצות 45 מגרשים של 800 מ"ר לכל עותר. עד היום לא קיבלו העותרים את המגרשים והם חיים באזורים, שלפי התוכניות המאושרות מיועדים למתקני חינוך.

המדינה טוענת שהיא מקצה שטחים לפיתוח בערים ומעניקה פיצוי כספי למי שעוברים מכפר לא מוכר לעיירות מוכרות. לטענת הפורום, כדי לפנות אנשים מעל אדמותיהם ולהפכן לקרקעות מדינה, מציעה ישראל קרקעות חלופיות ופיצוי כספי, אבל מדובר ב-100 אלף שקל בלבד, סכום שלא מספיק לבניית בית. גם מספר המגרשים המוצעים מדי שנה אינו מספיק לגידול טבעי בערים הבדוויות. בשנים 2003-2007 שווקו 2,801 מגרשים, אבל בכל שנה נישאים יותר מ-2,000 זוגות בדואים.