המחאה החברתית שפרצה בקיץ 2011 ודעכה מבלי שהשיגה את עיקר מטרותיה, חוללה דיון ציבורי סביב עובדה קשה ומטרידה: זה כבר לא מספיק לעבוד, ואפילו במשרה מלאה, כדי להתקיים בכבוד בישראל. לא מספיק לקום בבוקר ולחזור אחר–הצהריים מעבודה מתישה כדי לקנות אוכל מזין, לשלם עבור קורת גג, עבור חינוך לילדים, עבור בריאות, ובקיצור – אי אפשר לגמור את החודש, ובטח שלא לחסוך. מאז המחאה החברתית, אשר הוציאה לרחובות מאות אלפי אזרחים, בעיה מהותית זו רק החריפה.
פעילי המחאה החברתית זעמו בעיקר על העלייה ביוקר המחייה (מחירי הדיור, הדלק, המזון וכו'). אולם חשוב להסתכל גם בצד השני של המטבע, ולזהות שמקור הבעיה של הפער בין הצרכים להכנסה הוא השחיקה המתמשכת בשכר העובדים, המועילה מאוד להגדלת רווחיהם של המעסיקים וכלל בעלי ההון.
דו"ח העוני שפרסם המוסד לביטוח לאומי לאחרונה, התייחס בדיוק לסוגיה הזאת: העלייה המדאיגה במספר העובדים שאינם מצליחים לספק לעצמם ולמשפחתם רמת חיים מינימאלית. לפי הדו"ח, כ-20% מהמשפחות בהן יש לפחות מפרנס אחד – הן משפחות עניות (הנתון הוא לפני קבלת קיצבות הילדים, המקלות אך במעט את המצוקה). משכורת מינימום אינה מספיקה אפילו לקיום משפחה של שתי נפשות. העוני המתפשט הוא תוצאה של שחיקה מתמשכת בשכר המינימום – שעדכונו כלל אינו מדביק את קצב עליית המחירים – אך היא גם תוצאה של הידרדרות העובדים במורד סולם השכר.
שוק העבודה הישראלי מתבסס יותר ויותר על משרות "זמניות" ו-"חלקיות" ועל העסקה קבלנית. יותר ויותר עובדים – הן צעירים הנכנסים למעגל העבודה והן מבוגרים שפוטרו – מוצאים עצמם מועסקים בשכר המינימום המעליב של 23.12 ש"ח לשעה, או מעט מעל לזה. המחאה החברתית אומנם הגבירה את קצב ההקמה וההצטרפות להתאגדויות עובדים, ואלה פועלות להגן על תנאי ההעסקה, למנוע פיטורים המוניים ולהשיג הסכמים קיבוציים. אבל הרוב המוחלט של העובדים במשרות הקבלניות והזמניות, שבקושי סוגרים את החודש, מתקשים להתאגד ואינם זוכים בסיוע הולם לשם כך.
פעילים באיגודים המקצועיים מעלים את הדרישה לשים סוף לצורת ההעסקה ה-"זמנית" והקבלנית. העסקה שכזאת, הם מדגישים, פגיעתה רעה ברמת השכר ובתנאים הסוציאליים של העובדים, אך היא גם מחלישה את עצם יכולת ההתארגנות למאבק לשיפור תנאים אלה.
לכך מצטרפת השנה הדרישה החשובה לשכר מינימום גבוה יותר וצודק יותר – לפחות 30 ש"ח לשעה, כלומר 5,580 ש"ח למשרה מלאה. הצעה זו הועלתה לאחרונה בידי הארגון "כוח לעובדים", והוצגה לציבור הרחב בידי ח"כ דב חנין (חד"ש), אשר הודיע על כוונתו להגיש הצעת חוק בעניין בשבועות הקרובים. סטטוס שפרסם חנין בעמוד הפייסבוק שלו זכה עד כה למספר שיא של 7,000 שיתופים ברשת החברתית. היענות רחבה כל–כך למסר של התנגדות לניצול הקפיטליסטי איננה מפתיעה בהקשר הנוכחי, כאשר מביאים בחשבון ששכרם של 40% מהשכירים צפוי להשתפר עם אישורה של הצעת החוק. התמיכה הרחבה בדרישה מעניקה רוח גבית למערכה לשינוי חברתי, אך לא די בה.
כדי להשיג העלאה בשכר המינימום – שינוי שבעלי ההון ונציגיהם ינסו לבלום ככל יכולתם, דרוש כוח חברתי מאורגן ופעיל, לא רק בכנסת אלא גם בשטח – בהפגנות רחוב, בהתארגנויות חברתיות רחבות, באיגודי העובדים, ובמיוחד בהסתדרות. מאבק לשינוי כזה לא יהיה מאבק קל, במציאות בה שולטת ממשלת ההון–שלטון של נתניהו ו-"האחים". את המאבק הזה מגבילה העובדה שהנהגת ההסתדרות ממלאת תפקיד של משקיפה או מגשרת, במקום לעמוד בחזית המערכה החברתית.
המאבק להעלאת שכר המינימום הוא מאבק חיוני להבטחת הקיום בכבוד של מיליוני אזרחים, יהודים וערבים, ולהקטנת הניצול הכלכלי שלהם בידי בעלי הון. מאבק זה יעצים את הכוחות החברתיים המתנגדים לניצול ולאפליה ובכך יתרום לאחדות עובדים במערכה נגד שלטון ההון.
המאמר פורסם בגיליון השבוע של "זו הדרך"