כמאה מפגינים התכנסו אמש (חמישי) מול מטה משרד הביטחון, בקריה בתל–אביב, כדי לדרוש את שחרורם המיידי בשני סרבני המצפון שיושבים בכלא הצבאי: עומר סעד ממע'אר ואוריאל פררה מבאר שבע. המפגינים – ובהם משפחות הסרבנים, פעילי מק"י וחד"ש, חותמות מכתב הסרבניות התיכוניסטיות החדש, פעילי "יש גבול", ח"כ דב חנין (חד"ש) וח"כ לשעבר תמר גוז'נסקי ואחרים קראו לשחרורם של השניים, שהודיעו על סירובם להתגייס בשל כיבוש השטחים הפלסטינים. בהפגנה האשים זהראלדין סעד, אביו של עומר, את הצבא בהידרדרות הרפואית של בנו, שנכנס לכלא אדם בריא ואושפז בסוף השבוע שעבר בבי"ח בני ציון בחיפה. הוא גם הדגיש את הברית החשובה בין יהודים וערבים במאבק בגיוס ובכיבוש. רותי פררה סיפרה על עברה כפעילת ימין קיצוני, ועל המהפך הרגשי והפוליטי שעברה לאחר שניצלה מפיגוע בשגרירות ישראל בארגנטינה, בו איבדה חברה קרובה. לדבריה, מאז היא מאמינה שהחיים של ילדיה "חשובים יותר מכל מטר על מטר של חול, יותר מכל דגל". ח"כ חנין קרא למתכנסים להמשיך ולהיאבק יחד נגד הכיבוש ולמען הקמת מדינה פלסטינית לצידה של ישראל.

יצוין שהבוקר (שישי) פרסם עיתון "הארץ" מאמר מערכת הקורא לשחרר את סעד. "הוא אושפז ביום שישי שעבר כשהוא בסכנת חיים, כתוצאה מזיהום קשה. בינתיים סעד יצא מכלל סכנה, אבל בלא כל קשר למצבו הבריאותי, צה"ל היה צריך לשחררו מהכלא מזמן", נאמר במאמר.

ח"כ לשעבר גוז'נסקי וח"כ חנין בהפגנה שנערכה אתמול מול משרד הביטחון בתל–אביב (צילום: אל גוז'נסקי)

עוד קובע המאמר כי מאסרו החוזר ונשנה של סעד מזכיר את דרך הייסורים שעבר סרבן הגיוס נתן בלנק שנכלא 10 פעמים עד ששוחרר ביוני 2013 על סעיף אי התאמה לשירות. "סביר להניח, כי גם המקרה של סעד יסתיים בסופו של דבר בשחרורו מצה"ל, שהרי המסרבים לשרת נמצאים בסופו של דבר בלתי מתאימים לשירות. לכן לא ברור מדוע צה"ל מתעקש להמשיך ולהתעמר בסעד, מה גם שהמקרה שלו כולל רגישויות נוספות: בעיית הזהות הלאומית, שעליה הצביע במכתבו, והחשש כי ייתקל ביחס מפלה גם בהשוואה לסרבני מצפון יהודים. צה"ל היה צריך להיות קשוב לקול המצפון שבוקע מגרונו של סעד. מספר המתגייסים לצה"ל גדול דיו כדי להכיל גם סרבנות של צעירים מצפוניים דוגמת בלנק וסעד, שיכלו היו לחמוק מגיוס באמצעות "סרבנות אפורה", כלומר הימנעות מגיוס באמתלות שונות שאינן מצפוניות, אבל בחרו ללכת בדרך של מאבק על עקרונותיהם. הניסיונות לדכא את סעד באמצעות עוד ועוד תקופות מאסר לא ישנו את עמדותיו ולא יועילו לצה"ל, אלא רק יזיקו לדיוקנה של ישראל".

כמו כן, פררה מסר אתמול את רשמיו מהכלא. "ביום ראשון 27 באפריל בלילה נכנסתי לכלא 6 שבעתלית. בהתחלה סירבתי לשים מדים ובשל כך נשארתי ללא בגדים חוץ מתחתונים, גרביים וחולצה. נכנסתי ללחץ ובכי, הרגשתי על הפנים. לא רציתי לשים מדים למרות שצעקו עלי ואמרו לי שיפסיק לשחק אותה מכיוון שחשבו שאני סתם עושה הצגות. לא יכולתי לקום ורעדתי, הדבר היחיד שיכולתי לעשות הוא להתפלל ולקרוא תהילים בעל פה, גררו אותי בכח עד האגף השירותים ושם השאירו אותי ולחצו עלי לשים מדים, אני לא הפסקתי להתפלל למרות הכל וגם צחקו עלי ושיפסיק להתפלל וטענו שאלוהים לא ישמע אותי כי הוא עסוק מידי ולא יוציא אותי משם. שם ראיתי שאם הם משפילים בצורה כזאת בחור יהודי כמוהם, אז אפשר כבר לתאר מה עושים לנערים פלסטינים בשטחים. הם בעייני כמו רובוטים, לא חושבים, לא מרגישים ועוד נהנים שבכיתי בלילה ההוא. לא היה טעם להמשיך להתווכח איתם יותר ושמתי את המדים. באחת לפנות בוקר נתנו לי לישון באגף, לקחתי איתי מזרון, שמיכות, בגדים אזרחיים ונכנסתי לתא מס 4. בתא שירותים פתוחים, 2-3 מטר מרובע, מיטת קומותיים, שני חלונות. שמו לי שומר שהוא למעשה אסיר מפלוגה א שישמור שאני לא אנסה לגרום נזק לעצמי. נתנו לי להכניס רק ספרי קודש, לא יכולתי לישון בלילה, יום למחרת לא היה לי תאבון, לא להתקלח, הייתי כל היום לחוץ ולומד תודה ומתפלל כל היום, העברתי את זמני הפנוי בשיחה עם השומרים והעברתי איתם את הזמן. ראיתי חובש והוא נתן לי כדור כי כאב לי מאוד הראש. אחר כך בארוחת צהריים הצלחתי לאכול משהו, ירדתי הרבה במשקל. לאחר מכן הזמן עבר לי מהר וקראתי תהילים. מנסה לראות את הדברים היפים למרות שהם קצת. באגף הבודדים הייתי רק יום וחצי ולאחר מכן העבירו אותי לפלוגה ג לתא מס 4. שם הייתי עם בחורים נוספים בתא, בחורים בני 21 ומעלה שיושבים שם יותר מארבע חודשיים. בפלוגה הזאת נמצאים בחורים היושבים בין 4 חודשים עד שנה. מעביר את הזמן בצחוקים עם שאר הבחורים, אפשר לקרוא עיתונים, יש טלוויזיה וניתן לשמוע מוזיקה. קורא ספרים (לא קודש) אף לקחתי ספר מהספרייה הצבאית. בסופי שבוע יש אווירה של שבת, קראתי בתורה ובחדר האוכל שרנו כולנו יחד מזמורי שבת…"

למאמר המערכת של "הארץ":

http://www.haaretz.co.il/opinions/editorial-articles/1.2316286