מאת יהושע סימון

בתור מי שגדל בתל אביב-יפו, לא הכרתי אף אחד מהאנשים שהגיעו לאירוע הראווה של העירייה לכבוד מאה שנים לעיר. המופע עצמו כלל חגיגה לקבלנים ולבעלי מכוניות (עם שירים כמו "מי יבנה יבנה בית בתל אביב"). לכבוד החגיגות נתלו פוסטרים של בניינים בשחור-לבן ועטפו פיגומים על בניינים אחרים שנמצאים בשיפוץ. מחווה זו הראתה עד כמה העיר הזו היא פנטזיה. ככל שעובר הזמן וזכויות הבנייה הנאגרות במגירות היזמים נבנות כגורדי שחקים חסרי פרופורציה בלב בעיר, מתחוורת העובדה הפשוטה – שגם "העיר הלבנה", אותה פנטזיה על מהגרים שנאחזו במודרניות כזהות שלהם, היא רק סיפור כיסוי למגדלים; דרך מתוחכמת לספר לתל אביבים משהו אחד בזמן שהעיר שלהם נסגרת בפניהם והופכת לשוק ספקולציה נדל"ני. כמי שמוצא את ימה של תל אביב מקור אדיר להנאה גיליתי שבכל הקשור לרחצה במים, יש שני סוגים של ים – או שהוא מלוכלך ואז אי אפשר להבדיל בין המים לבין האשפה והזוהמה. או שהוא נקי, זאת אומרת שאפשר להבדיל בין המים לבין האשפה והזוהמה.

חגיגות המאה להולדת תל אביב, מזכירות את חגיגיות המאה להולדת הקולנוע. ב-1998 הוחלט לחגוג ברחבי העולם 100 שנה לקולנוע למרות שהקרנה, צילום, צילום בתנועה והשילוב של כל אלה יחד היו כבר קיימים עוד קודם – אם אצל האחים לומייר או שרל-אמיל ריון בצרפת, או אצל הרמן קאסלר ותומס אדיסון באמריקה או אצל אוטומר אנשוץ ומקס סקלדנובסקי בגרמניה, או אצל איוון אקימוב ואלכסיי סמרסקי ברוסיה. האירוע שנבחר בעצם לחגוג ב-1998 היה מכירת כרטיסי הקולנוע הראשונה – זאת אומרת לחגוג את תיעול הפוטנציאל של הקולנוע כאמנות, כמייצר קהלים, ככלי חינוכי לאפיק אחד – מסחרי. וליתר דיוק לא לאפיק אחד אלא לנקיק אחד – כלי לייצור רווח. זו היתה חגיגת המאה לקולנוע.

כך, חגיגת המאה לת"א היא חגיגת ההגרלה של בעלי הנכסים. הרי נווה צדק ואחוזת בית, כרם התימנים ושכונת שבזי היו שם קודם. שלא לדבר כמובן על הכפרים הערבים והשכונות מחוץ לחומות יפו – מנשייה, סלמה, סומייל, ג'מסין שייח מוניס ועוד. גם השם חגיגות העיר העברית הראשונה הוא לא מדוייק – דיברו עברית בצפת, ביבנה ובירושלים עוד קודם. יותר מכל, זו חגיגה של העיר הלא-ערבית הראשונה. הרי יש מקום לחגוג את אלפי שנותיה של יפו – מאה שנים הן פסיק בחייה של העיר העתיקה הזאת. ההוכחה הניצחת לעובדה שכוונת החגיגות להלל את הולדתה של העיר הלא-ערבית הראשונה היא פרוייקט צילומי בו נתבקשו תושבים לפתוח את אלבומי התמונות הפרטיים שלהם. הפרוייקט מוצג כתערוכת חוצות תחת השם "העיר הנגלית לעין". התמונות מוצגות בקופסאות אור ונראים בהן צובארי ולנדאו, ברקוביץ' וממן – זהו מה שמכונה פרוייקט רב-תרבותי בו מוצג הפסיפס העדתי של תל-אביב (מבוני הנמל בשפך הירקון, לחוגגי העדלידע, לילדי הגן, לרוכלים וסנדלים ושחקני שש-בש בקרן הרחוב). אבל הוא רב תרבותי במובן שהוא רב עם תרבות מקומית שהיא חלק מתל אביב-יפו. התרבות הערבית. כל כולו הכחשה של ערביותה של תל אביב-יפו. אין כאן רק תימה על הספירה המוזרה של מאה שנים להגרלה, אלא תימה על מה שנגלה לעין – הרי ניכר בתל אביב-יפו שהיא עיר מעורבת. השאלה הנשאלת היא למה מתעקשים על החיבור שמתנוסס מעל כל נייר מכתבים וחשבון ארנונה של העיריה כאשר המדיניות כולה חותרת להפרדה.