אחד המאפיינים הבולטים של העידן הניאו-ליברלי הוא ההפרדה המלאכותית בין הכלכלי לפוליטי. הפרדה זו, המוצגת כ"טבעית" וכ"מקצועית", משרתת את האינטרסים של הבלוק ההגמוני בחברה: היא מאפשרת לנהל את הכלכלה כשדה "נייטרלי" כביכול, המנותק משאלות של כוח ושליטה חברתית. בישראל של השנים האחרונות, ובמיוחד בתקופת המשברים האחרונה, הפרדה זו הופנמה באופן הרדיקלי – ויש לומר הפרוורטי – ביותר דווקא בידי ארגוני העובדים, אלו האמורים להתנגד להפרדה זו ולהיאבק בה ללא הרף.

כתוצאה מכך, נוצר מצב אבסורדי: בעוד ארגוני העובדים מצהירים בקול רם על מאבקם למען הדמוקרטיה ונגד הממשלה, בפועל הם משתפים פעולה עם אותה ממשלה עצמה בכל הנוגע למדיניות כלכלית ותנאי עבודה. הסתירה הזו בולטת במיוחד ברגעי משבר, כמו אלה שחווינו בשנה האחרונה, כאשר ארגוני העובדים מוחים במילים חריפות נגד מהלכי הממשלה אך בו-זמנית חותמים איתה על הסכמים המרעים את תנאי העובדים.

שורשי האבסורד

המאבק נגד "הרפורמה המשפטית" חושף את שורשי האבסורד, בחולשת ארגוני העובדים ויכולתם להתנגד. השביתות שהוכרזו היו בעיקר הצהרתיות, כמעין יצירת רושם של התנגדות – למען ״השבת השפיות״ לחברה או ״הפסקה של הטרלול״ – אך בלי כוונה אמיתית להשיג שינוי. כשההסתדרות הכריזה על שביתה כללית בוקר הדחתו של שר הביטחון גלנט, היא מיהרה לסיים אותה ולחזור לעסקים כרגיל עם הממשלה. גם כשההסתדרות הרפואית שבתה ביולי 2023 נגד ביטול עילת הסבירות, היה ברור שמדובר במחווה סמלית בלבד – השביתה הסתיימה בלי להשיג דבר, והארגון חזר לשתף פעולה עם משרד הבריאות כאילו דבר לא קרה. ההגנה על עילת הסבירות נותרה בידי בג״צ.

כמו עם הרבה דברים רעים, צפוי להגיע אחריהם דבר רע יותר. זה אכן היה המצב עם העמקת המלחמה והימשכה ללא סוף. ארגוני העובדים נאלמו דום, למרות שהיו להם סיבות רבות להשמיע את קולם: מאות אלפי עובדים נפגעו כלכלית בשל המלחמה, בין אם בפיטורים, בחל"ת או באובדן הכנסה; המשק הישראלי נקלע למשבר כלכלי חמור שמשפיע במיוחד על השכבות החלשות; והתנהלות הממשלה פגעה בערכי מוסר בסיסיים ואוניברסליים, תוך הפרה בוטה של זכויות אדם והמשפט הבינלאומי.

רק נוכח מחאה ציבורית שחשפה משבר אמון חריף בנושא החטופים, הכריזו כמה ארגוני עובדים על שביתת "הזדהות" – שוב, ללא דרישה או ציפייה לשינוי מדיניות משמעותי. גם אז, השביתות היו סמליות בלבד ולא נעשה שום ניסיון אמיתי לרתום את כוחו של מעמד העובדים למאבק נגד המדיניות ההרסנית – לא ברמה הארגונית, לא ברמה התודעתית, ובוודאי שלא ברמה הפוליטית. במקום זאת, הסתפקו ראשי ארגוני העובדים בהפגנת נוכחות תקשורתית קצרה, שלא הייתה לה כל השפעה על המדיניות הכלכלית או החברתית. על זה נאמר: העובדים צועקים והממשלה בכיסאה יושבת (בנוח ויציבות).

לאורך כל התקופה, ארגוני העובדים לא רק שמרו על שגרת יחסי עבודה, אלא פעלו באופן אקטיבי לחיזוק הממשלה. תחת אותה סיסמה חלולה ומגונה של "כניסה תחת האלונקה", הם העניקו ויתורים מפליגים על שכר העובדים – מהלכים שתרמו ליציבות הממשלה ואפשרו את המשך פעילותה. יתרה מזאת, ארגוני העובדים נמנעו לחלוטין מלהיכנס למאבק על זכויות חברתיות בסיסיות – בין אם בתחום המדיניות החברתית, מדיניות המיסוי, או תחומים אחרים שהיוו תמיד את ליבת פעילותם של איגודים מקצועיים. כך, במקום להגן על העובדים בתקופת משבר, הם סייעו דווקא לממשלה לקדם מדיניות שפגעה בהם.

הפרדוקס העמוק

חשוב לציין: בשנים האחרונות נרשמו הישגים משמעותיים בזירת יחסי העבודה. הסכם המסגרת במגזר הציבורי מאמצע 2023 הביא לשיפור ניכר בשכר העובדים, התארגנויות עובדים חדשות ממשיכות לקום, והסכמים קיבוציים במקומות עבודה שונים משפרים את תנאי ההעסקה. אך דווקא הישגים אלה מדגישים את הפרדוקס העמוק בהתנהלות ארגוני העובדים: אותו הסכם מסגרת, שהיטיב עם העובדים כלכלית, העניק לממשלה שקט תעשייתי ויציבות בדיוק בשיאו של המאבק בהפיכה המשטרית.

כך, בעוד שארגוני העובדים מצליחים להשיג הישגים נקודתיים במישור הכלכלי, הם נותנים יד להתמוטטות היסודות הדמוקרטיים שעליהם מושתת כוחם של העובדים המאורגנים עצמם. הם מסייעים, הלכה למעשה, בהקרסת המבנה על ראשם – ועל ראש כולנו. מה שמחריף את חומרת המצב הוא האופן בו מתנהלות השביתות הפוליטיות עצמן כשהן כבר מוכרזות. גם כאשר ארגוני העובדים כן יוצאים למחאה, הם עושים זאת בצורה מרוסנת ומוגבלת מראש: נמנעים מהכנת השטח והסברה לעובדים, מאפשרים החרגות נרחבות ובלתי מוגבלות, ומצייתים לכללים המשפטיים בדקדקנות יתרה.

כך מייצרים ארגוני העובדים מציאות פרדוקסלית: בזירה הכלכלית הם מתפקדים כשותף קואליציוני של הממשלה, ובזירה הפוליטית הם מסתפקים במחאה סמלית וחלולה. זוהי לא רק בגידה בתפקידם ההיסטורי כמגני העובדים והדמוקרטיה, אלא גם קבלה מוחלטת של ההיגיון הניאו-ליברלי המפריד בין הכלכלי לפוליטי – אותו היגיון שמוביל בסופו של דבר להחלשתם של העובדים המאורגנים עצמם.

קשה להשתחרר מהתחושה שארגוני העובדים בישראל הגיעו לשפל חדש: כוחם הכלכלי מוגבל, כוחם הפוליטי שואף לאפס, ומה שחמור יותר – הם מקדמים בפועל את האינטרסים של אותם כוחות המבקשים להחליש את העובדים עצמם. במציאות זו, נדמה שלא מדובר רק במשבר של ארגוני העובדים, אלא במשבר של רעיון העבודה המאורגנת עצמו.

השאלה המתבקשת היא מה ניתן לעשות: כיצד לבנות מחדש את הקשר בין המאבק הכלכלי והפוליטי, ואיך להחזיר לעובדים המאורגנים את תפקידם החיוני כמגני הדמוקרטיה? הרי דמוקרטיה וכלכלה הוגנת אינן אלא שני צדדים של אותו מטבע: דמוקרטיה פוליטית מתרוקנת מתוכן כאשר היא נעדרת דמוקרטיה כלכלית המאפשרת לעובדים להתארגן ולהיאבק על זכויותיהם, וכלכלה מכלילה אינה אפשרית ללא מוסדות דמוקרטיים המגבילים את כוחם של בעלי ההון. זהו האתגר המרכזי שניצב בפני כל מי שרואה בארגוני העובדים כוח חברתי משמעותי – ועלינו לעמוד בו ולנצח.

עוד בנושא: https://zoha.org.il/131279