"המושל", סרטה זוכה הפרסים של דנאל אל-פלג, התחיל בכתבה שאל-פלג ערכה עם סבה צבי אל-פלג (נולד בשם אלפלנג), המושל הצבאי של "המשולש הדרומי" בשנים הראשונות לקיומה של המדינה. זאת במסגרת הממשל הצבאי שהוטל על אזרחי ישראל הערבים (1966-1948).
את הכתבה גנז בשעתה הצנזור הצבאי והסרט הוא כעת יעד למתקפות מצד שר התרבות מיקי זוהר (הליכוד) והמועצה לביקורת סרטים. זו אף שקלה לפסול את הסרט על פי פקודת הראינוע מ-1927. כפי שפירסמה נירית אנדרמן בעיתון "הארץ" (11 בדצמבר 2024), לכתבה המקורית התראיין יואב רועה, מפיק הסרט, שאמר: "אנחנו מבינים לאן זה הולך. בכל ספר הדרכה להקמת דיקטטורות זה אחד השלבים. ככה זה בכל מקום שבו משטר כזה נוצר. כל מי שמעז לדבר באופן חופשי — עיתונאים או יוצרים — מפריע להפיכה המשטרית ולכן מנסים להשתיק קולות כאלה".
על אף הניסיון לצמצם את חופש הביטוי ברגל גסה, הוצג הסרט במקומות רבים: בסינמטק תל אביב, בקולנוע יפו, בבאקה אל גרביה, במכון ון ליר בירושלים, בבית הסגול בחיפה ובפסטיבל הקולנוע ירושלים. בפוסט בפייסבוק הציעה אל-פלג למעוניינים ליצור עמה קשר לארגון הקרנה של הסרט ביישובים ובערים. בפוסט אחר שיתפה: "בעזרת הלחץ הציבורי של כולכם 'המושל' אושר לצפייה במהירות מרשימה. עכשיו נותר להשיג את התוצאות ההפוכות שרצו המצנזרים – בואו לצפות בסרט ועזרו להפיץ את ההקרנות".
פחד מהעבר
ישראל מפחדת מעברה. ניסיונות להבין את ההיסטוריה של הקמתה ב-1948 והשנים הראשונות עושים יוצרי קולנוע, סופרים, חוקרים ואנשי ארגונים חברתיים. אלה מנסים לחשוף מציאות שהוסתרה עמוק בגנזכי המדינה והצבא, אך צפה ועולה שוב ושוב. בסרט משובצים ראיונות עם החוקר אדם רז (מכון עקבות) ופרופ' גדי אלגזי (אונ' ת"א) – חוקרים בולטים של ההיסטוריה של הסכסוך הישראלי-פלסטיני. השניים חשפו פרטים על פעילותו של הסב אל-פלג. אלה והקשר החם והאוהב עם סבה עוררו בה את סקרנותה לגלות ולחקור את ההיסטוריה המטלטלת שלו.
צבי אל-פלג נולד ב-1934 בפולין במשפחה יהודית דלת אמצעים. המשפחה היגרה לפלשתינה והתיישבה בשכונת מכבי הישנה בגבול תל אביב-יפו. הסב סיפר על שנים של רעב ומחסור ועל קשר עם ערביי יפו מהם למד ערבית. כנער היה חבר בתנועת הנוער הציונית החוגים המרקסיסטיים. הערבית שימשה אותו מאוחר יותר כשהיה קצין צעיר בהגנה ולאחר מכן בצבא שזה עתה הוקם. המרואיינים הערבים בסרט מבאקה אל-גרביה, מטירה ומטייבה מספרים על שרירות הלב של הממשל הצבאי, על 19 השנים הקשות, על הפחד וההתעמרות שהממשל הצבאי כפה על 130,000 הפלסטינים שקיבלו אזרחות ישראלית עם הקמת המדינה.
מנגנון חובק כל
אל-פלג ו-30 קציני הממשל הצבאי ניהלו ביד רמה את חייהם של הערבים אזרחי ישראל. הם שלטו בחינוכם, בתנועתם ובהיבטים אישיים ביותר של חייהם. הממשל הצבאי היה מנגנון צבאי-בירוקרטי חובק כל שמילא את כל הפונקציות הממשלתיות בחייהם של הערבים בישראל. הוא היה כלי להפקעת אדמות ולהחכרתן בחזרה לבעליהן הפלסטינים. כ-20% מערך תנובת הקרקע הועבר לבעלי הקרקעות החדשים, חלקם היו המושלים הצבאיים עצמם כמו צבי אל-פלג גיבור הסרט. ניצול כלכלי זה הוסיף לשיכרון השררה.
מחויבותו של הסב למנגנון הבירוקרטי וההנאה שהסבה לו השררה גרמו להיעדרותו התכופה מבית משפחתו ומרעייתו. זו ניהלה רומן במשך שנים ארוכות עם מכרו של אל–פלג, ישראל קרסננסקי המושל הצבאי של עכו והגליל המערבי. בראיונות לסרט, בני משפחתו של קרסננסקי ובני משפחתה של אל-פלג מספרים על הרומן שנוהל בהסכמתו ובעידודו של אל-פלג עצמו. סיפורו האוטוביוגרפי יכול לפרנס רומנים ספרותיים רבים. קולוניאליסט-מתיישב שרעייתו מנהלת רומן מאחורי גבו אך בהסכמתו.
שלטון רקוב מראשיתו
אל-פלג, המזרחן והערביסט המפא"יניק שבערוב ימיו היה איש עסקים, מספר בריאיון לנכדתו כי הממסד הישראלי לא ידע מה לעשות עם הערבים בתחומי ישראל, בגדה המערבית, בעזה, ברמת הגולן, בסיני ובדרום לבנון. הממשל הצבאי, שנוסה בהצלחה על הפלסטינים אזרחי ישראל, שוכפל איפוא כלפי כל אוכלוסייה ערבית אחרת שישראל כבשה ברישול או בקפידה. ישראל שניהלה קשרים חמים עם דרום אפריקה בתקופת האפרטהייד דמתה לידידתה שהוקעה בידי מרבית מדינות העולם וקרסה ב-,1994 עם סיום שלטון האפרטהייד תחת לחץ פנימי ולחץ בינלאומי.
בסופו של הסרט מודה אל-פלג כי ישראל תהיה מוכרחה להגיע לשלום עם הערבים בגב זקוף או על ברכיה. אך למרות התקוממות הנתינים בגדה המערבית, בעזה ובכל מקום אחר שישראל כבשה, ממשיך השלטון הישראלי להתעקש ולהשליט שלטון רקוב מראשיתו. ביטול הממשל הצבאי על אזרחי הישראל הערבים ב-1966 היה תוצאה של התגברות המחאה נגד הממשל הצבאי והצטרפותם של גורמים פוליטיים נוספים למק"י, אשר במשך כל שנים ניהלה את המאבק לחירות ולשוויון בקרב יהודים וערבים.
עוד בנושא: https://zoha.org.il/135232/
