בשבוע שעבר עלה לאקרנים בישראל הסרט עטור הפרסים "ג'נקשן 48" (בתרגום חופשי: "צומת 48") של הבמאי אודי אלוני. בסרט מככב אמן הראפ הערבי הראשון תאמר נאפר (בסרט – כארים), שגם כתב את התסריט בהשראת אירועים בחייו. העלילה פרושת את חייהם של צעירים ערבים, הרוצים לחיות את חייהם עם מוזיקה ובשוויון מול אפליה ממסדית, גזענות, פשע ודיכוי נשים.
הבמאי אודי אלוני עם שחקני הסרט ג'נקשן 48 (צילום: פסטיבל הסרטים שלך ברלין)
גיבורי הסרט – מנאר, זמרת צעירה ולוחמנית, וכארים, אמן היפ–הופ. שני האוהבים הצעירים מנסים לפלס את דרכם המשותפת בשכונות הערביות של לוד, הנחשבת אחת מתחנות הסמים המרכזיות: "קוראים לה לוד, ליד או לידה / לכו חפשו אותה בוויקיפדיה". סיפור אהבתם והמוזיקה שהם יוצרים הופכים לכלי הנשק, בעזרתו הם מנסים להילחם בשתי חזיתות במקביל: בדיכוי החיצוני שמפעילה החברה הישראלית ובלחצים הפנימיים של החברה הערבית השמרנית הסובלת מעוני ופשיעה.
כארים יוצר נגד כל הסיכויים ותוך סיכון חייו סצנת היפ–הופ מקומית משגשגת המייצרת שיח חדש בעולם רווי לחצים פוליטיים, מלחמות סמים ודיכוי נשים. במבט ראשון, הסרט משדר כאוס מוחלט: יריות בלילות וצעירים קרבנות של אלימות, משטרה שלא חוסכת בגזענות בכל מגעיה עם תושבי העיר הערבים, איסורים מאיסורים שונים – בייחוד כלפי צעירות ונשים, "מוזיאון הדו–קיום" הנבנה על הריסות בתיהם של תושבים מקומיים, וקשיי היום–יום במציאת עבודה ובעבודה המסוגלת לפרנס.
אבל "ג'נקשן 48" איננו סרט על מסכנות. זה סרט פוליטי מלא בתקווה. לדברי נאפר ("ידיעות אחרונות", 6.5), "נמאס לנו מאבטלה ועוני, וגם מאמא פסיבית בבית. אני רואה את הצעירים מלוד בהפגנות נגד הריסת בתים, ושבוע אחרי בהפגנה נגד רצח נשים ואז פוגש אותם במצעד הגאווה. דור אמיץ שאף אחד לא רואה אותו". ועוד: "אני לא מוכן לוותר על ערכים אוניברסאליים של הומניזם ושוויון. זהו דור תחריר, שלא רצה את מובארק, קדאפי ואסד, אבל גם לא את ההתנשאות, ההתערבות והרמאות של המערב".
כארים, גיבור הסרט גדל בבית קומוניסטי. האמן נאפר אף הוא גדל בבית קומוניסטי. בכאוס שבסרט יש מקום אחד שתושבי לוד הערבים פוקדים כעוגן חברתי ותרבותי: מועדון המפלגה הקומוניסטית בעיר. כמובן שאין זה מקרה: רק שם אפשר לפגוש אותם ערכים אוניברסאליים של הומניזם ושוויון כפרקטיקה של יום–יום.
