הספר 'אזהרת שוליים׳ מנתח את פוליטיקת השנאה ומציע דרכים כדי להתמודד עמה

השנאה המודחקת או הגלויה היא רכיב בולט ודומיננטי בחברה ובתרבות בישראל מימיה הראשונים: באופן מובהק בקרב הרביזיוניסטים ואנשי "א"י השלמה", ובאופן מודחק ומשתנה אצל חלק מהזרם הכללי של הציבור היהודי-ישראלי. השאיפה לשלום עם שכנינו הערבים היא אתוס של חלק מהציבור. אך האתוס הדומיננטי כעת הוא – "לנצח נחיה על חרבנו". זו נכון ביתר שאת תחת ממשלת נתניהו השישית.

שורשי השנאה, שהם היסודות העמוקים, הפסיכולוגיים והחברתיים של פוליטיקת השנאה, הם במרכז מחקרו של עירן הלפרין, פרופ' לפסיכולוגיה חברתית וראש מרכז אקורד לשינוי חברתי באוניברסיטה העברית. המחקר, המתפרש על עשור ויותר, מוצג בספרו החדש "אזהרת שוליים: איך נתנו לשנאה ולקיצונים לפרק אותנו (ואיך נבנה חזרה)", בהוצאת כנרת, זמורה, דביר.

הספר מבטא תובנות משמעותיות למאבק בשנאה. "לא פשוט להציע תקווה, בדמות אור בקצה המנהרה מתוך האפלה שהחברה הישראלית חווה בימים שבהם ספר זה יותר לדפוס. גם ברמה הכי אישית לא פשוט לכתוב, ועוד יותר לא פשוט לכתוב על שנאה, כשמתוך הטלוויזיה עולות תמונות שכולן זועקות כאב ושנאה" – נכתב "בפתח דבר" של הספר.

בספר ארבעה פרקים: הראשון מתאר מה היא שנאה כפי שהיא נחקרת בתחום הפסיכולוגיה של הרגשות; הפרק השני עוסק ב"מסלול ההקצנה", כלומר מנתח את הגורמים והמאפיינים המעודדים הקצנה והתעצמות של השנאה בין קבוצות ובתוך קבוצות; הפרק השלישי מנתח את התפרקות החברה הישראלית כזרז להתבססות הפוליטיקה של השנאה; והפרק הרביעי מציג דרכי פעולה ומאבק שהלפרין פיתח במעבדתו לשינוי חברתי.

על ההבדל בין כעס, פחד ושנאה

בחלק מרתק בספר, אפשר ללמוד על ההבדלים בין רגשות שליליים כמו כעס, פחד ושנאה. לטענתו של החוקר, השנאה היא יוצאת דופן: "בעוד שאנשים ששונאים רוצים להוציא את מושא השנאה מחייהם, אנשים שחשים פחד פשוט רוצים להרגיש בטוחים ולהפחית את האיום" (עמ' 60). כעס ופחד הם רגשות הנובעים מתוך אירועים שהתרחשו במציאות. אך שנאה איננה מצריכה היכרות עם מושאה. כך, למשל, אנטישמיות איננה מצריכה היכרות עם יהודים. בהקשר המקומי מדובר בשנאת פלסטינים ובייחוד עזתים, שמרבית הישראלים-יהודים הקוראים להשמדתם אינם מכירים אותם. זה איפשר את פעולות הצבא בחודשים האחרונים בעזה.

הלפרין מסביר את התחזקות השנאה כגורם דומיננטי בשחיקת מנגנונים מווסתים הקיימים בכל חברה, וכן בהתפוררות נורמות חברתיות "מווסתות" – נורמות המוכלות "מלמעלה למטה", מן מוסדות ומנהיגים, "ומלמטה למעלה" בידי יחידים וקבוצות.

בפוליטיקה מדובר בקריסת מחנה השלום הישראלי בשנת 2000, בעת שרה"מ דאז אהוד ברק שב מוועידת קמפ דיוויד והכריז: "אין פרטנר". הדבר יצר מבוכה בקרב ישראלים תומכי שלום ותרם לעלייתם של גורמים קיצוניים כמו בן גביר וסמוטריץ', אשר נורמטיבית היו וצריכים להיות מוקעים חברתית ופוליטית.

  גורם מהותי נוסף בתחום הפוליטי הוא "צו פיוס" הידוע לשמצה, שמחנה המרכז-שמאל גזר על עצמו לאחר רצח רבין בנובמבר 1995. הלפרין מכנה זאת: "להרגיש טוב ולא לעשות טוב". כלומר, בטווח הקצר אותם ארגונים שצצו כמו פטריות אחרי הגשם, פנו "לטוב משותף" וערכו "מפגשי חיבוקים" עם גורמים מהימין, נרמלו וחיזקו את הקיצוניים שבמחנה הימין לאורך שנים. אך אותם מפגשים גם החלישו את מחנה המרכז- שמאל שטשטש את עמדותיו, התאהב בהשפעה לטווח קצר (אמיתית או מדומיינת) והתפרק מערכיו.

תופעת בני גנץ וגדי אייזנקוט

תופעות פוליטיות כמו בני גנץ וגדי אייזנקוט שחברו לנתניהו, לבן גביר ולסמוטריץ', נטועות בפוליטיקת "צו פיוס". זו הפכה נורמות ורעיונות דמוקרטיים ושוחרי שלום לרעיונות מוקצים, הנמצאים מחוץ למכנה המשותף הנמוך של מחנה המרכז-שמאל. בה בעת התעצם מחנה הימין, הפך מפלצת והמליך את הקיצוניים ביותר בתוכו. התובנה הפוליטית המיידית מקריאת הספר היא שעל גנץ ואייזנקוט לפרוש מיד מממשלת הימין.

הספר נוגע בעצבים החשופים של החברה הישראלית, החווה שבר נורמטיבי. תהום נורמטיבית פעורה בין שני המחנות הפוליטיים בישראל. ניצבת השאלה: איזו פוליטיקה תנצח – פוליטיקה של שלום ותקווה או פוליטיקה של שנאה והשמדה. התרופה שהלפרין מציע למחלת השנאה איננה עוד מאותו הדבר. לדידו השנאה היא ברירת המחדל בכל חברה. לכן הוא מציע לנהל מאבק על הנורמות הדומיננטיות של החברה הישראלית, ולסלק מתוכה גורמים גזעניים ומלאי שנאה באמצעות פעולה נחושה ועקבית נגד גזענות ושנאה.

אם יפעלו כך, מחנה המרכז-שמאל ישלם מחיר פוליטי ומנהיגיו יתרחקו מהגה השלטון. אבל בטווח הארוך, החברה הישראלית כולה תרוויח הן תקווה והן מפירות המאבק היעיל והפוליטי. פוליטיקאים קצרי-רואי מעוניינים בהגעה להגה השלטון בכל מחיר; אך מנהיגים נאבקים אפילו מאבק סיזיפי להשגת יעדיהם.
מהסיפא של הספר ניתן להסיק, כי השמאל העקבי שבמאבקו לא ויתר על ערכים על אף שבוזה לא פעם וכונה "טהרני", חייב להתמיד ולהמשיך בדרכו בנחישות. אל לו להתפתות למנעמי שלטון הכרוכים בוויתור על עקרונות. יש לקוות שהממשלה שתקום לאחר עידן נתניהו תבין, שעל מנת להציל ישראלים ופלסטינים הכרחי לנקוט בצעדים נועזים ולפעול בנחישות נגד פוליטיקאים הניזונים משנאה. על ממשלה זו יהיה להציע דרך של שלום ופוליטיקה של תקווה.

עוד בנושא: https://zoha.org.il/129969/