אני בגרמניה, סתיו. זאת אומרת חורף. בבוקר 6 מעלות והעלים מזהיבים, ואנחנו עדיין לפני ראש השנה. ביום שישי, בסוף יום העבודה המקוצר, בדרכי החוצה מהמשרד, העפתי מבט במדף הספרים. אלה ספרים שקיבצתי כדי לנסות לזכור שאני קיימת, גם כשאני בגרמניה, גם כשמולדתי עולה בלהבות וצרחות כאב ויגון נשמעות ממנה למרחקים – מרחקי הגלילה האובססיבית בלילות מנוקבי סיוטים. העפתי מבט, סתמי, לעבר הספר "באב אל שמס" של אליאס ח'ורי. חשבתי לעצמי: כמה שנים הוא מלווה אותי? האם אני בעצם עומדת באותה נקודה בה עמדתי כשהייתי בת 17? אני ממשיכה לקרוא בספר הזה כאילו הוא תנ"ך שגלומה בו משמעות על העצמיות שלי, על העבר והעתיד. כאילו, אם אקלף עוד קליפה אבין. אז אני כנראה מהאנשים האלה, שסובבים כל החיים סביב אותה נקודה: הבית שלי, הגבעות שסביבן. אני לא יודעת אם זה יפה או עלוב, אבל זה המצב, אמרתי לעצמי. כיביתי את האור, נעלתי את המשרד והלכתי.

לילה לפני כן דיברתי עם חברת נפש מהבית, מירושלים. היא סיפרה סיפור מצחיק שהאיר באור אחר את היומיום ואת הדיכאון הקיומי שלה במציאות הבלתי-נסבלת. צחקתי מבפנים כל כך,  שאיכשהו נפער בי חלון חדש להוויה שאיתה התעוררתי בבוקר. החלון הזה היה: ישראל עוד קיימת, ירושלים עודנה, אני קיימת. לא נגמרתי כי הבית לא נגמר, עדיין. ואני אוכל לחזור לשם. אני אחזור לרימונים של הסתיו המאובק וליורה הטוב. אני אחזור. ההכרה הייתה פשוטה אבל מטלטלת, הבית עוד קיים. ואני עוד קיימת גם בזכות היותו של הבית.

יום ראשון. הסתיו הגרמני היום היה נדיב. לא 6 מעלות,  והשמש זרחה. חזרתי הביתה וקראתי שאליאס ח'ורי מת. למי אכתוב כמה אני עצובה? למי אספר? אני הרי שותקת כבר שנה. המילים הכזיבו, השפה לא קיימת. אכתוב למי שאני מכירה בשפה היחידה שלי שהיא שפת האהבה, התודעה, שפת הסיפור. שפת האמת שלי.

כמו קרום הוסר מעל עיני

קראתי את "באב אל שמס" בפעם הראשונה כשהייתי בערך בת 17. הסיפור שיש לי בראש, ואולי הוא לא קרה, הוא כזה: הלכתי עם אמי לחנות ספרים ששכנה אז בפאתי בית הקפה "פינגווין" בנהריה. על המדף, אולי בתצוגה המרכזית, היה מונח ספר עב כרס, כריכה שחורה ועליה נקודות צהובות, בולטות מהנייר. הסתכלתי טוב יותר, שם המחבר ערבי – אליאס ח'ורי. בחנתי את הנקודות הצהובות, לידן מפה של הגליל המערבי, ושמות היישובים בערבית. כברי איפה שכברי, כויכאת, אום אל פרג'. קניתי אותו וסיימתי אותו בבליעה, תוך יום או יומיים.

אני זוכרת את הימים שאחרי ואת התקופה הסוערת שנלוותה אליהם. הרגשתי שכמו קרום הוסר מעל עיני (זה קרה הרבה בשנים האלה. כמה אהבתי את התחושה). אני זוכרת את עצמי באוטובוס הסעת התלמידים של מטה אשר בדרך לבית הספר בכברי. מתבוננת מהחלון מערבה, לכיוון הים. קצת לפני צומת כברי אני מבינה כי למקום הזה קראו בשם, בערבית. הוא היה קיים לפני אהבת הארץ, והטיולים, והצופים, וטיול שנתי, וחוגי סיור, ושבילים מסומנים. כלנית אדומה. יש לה שם בערבית. יש דרך לאהוב אותה, את עלי הכותרת העדינים, יש דרך והיא לא בעברית.

אני זוכרת את עצמי מסתובבת בקיבוץ כברי ומתבוננת בו בעיניים אחרות. עצי זית גדולים ועתיקים. בדרך בבוקר בהסעה: מגלה את ע'אבסיה, את נהר, את אום אל פרג' בדרך לנהריה. אני זוכרת את הטלטלה, את עומק הרגשות שהגילוי הזה הביא, את הפעפוע היומיומי של ההכרה החדשה.

בשיעור ספרות מוגבר עם חיה קורץ, מורתנו להוטת הספרות מקיבוץ אילון, כתבתי עבודה מסכמת שהשוותה את החזרה של אום חסן לכויכאת לאודיסאה. כתבתי אותה מהר ובלי לחשוב כמו שאני כותבת היום. משפטים שנגמרו בלי נקודה, או שנמשכו לאורך עמודים בלי שהבנתי בדיוק מה אני רוצה להגיד. אני זוכרת את הכתיבה, את ההתרגשות מהחתרנות ואת העצב שליווה אותי במהלכה.

פלסטין שהייתה

אהבתי כל כך, ממש התהפנטתי, מהחלקים בספר על הגליל, מהתיאורים של החזרה לגליל, של בית העמק. אני מנסה לדמיין את המערה, איפה היא הייתה. מתבוננת על סלעי הגיר המחוררים, על הקידה הקוצנית, מתבוננת בהם שוב. מישהו אחר קורא להם בשם אחר, אבל הסלע אותו סלע. ומדוע אני עכשיו כאן והם לא. זוכרת שאני מסתכלת סביבי ומבינה, ותוהה: האהבה לכלנית, לעירית, לרקפת, האהבה עדיין קיימת – ערבים סביבי מסתכלים על הגבעות וקוראים להם בשם. וכנראה הם אוהבים, אוהבים מאוד את הגבעות האלה. לא כמו האהבה של הקיבוצניקים עם הטיולים שלהם וסנדלי השורש, שמכירים את השבילים והולכים בהם בביטחון שלי לא היה, אהבה אחרת.

"באב אל שמס" לימד אותי כל מה שידעתי, והרבה ממה שאני יודעת היום על הארץ, על אהבת הארץ, על הגעגוע, על פלסטין שהייתה.

בסתיו הזהוב בגרמניה הרחוקה מהמכורה המדממת האהובה אוכלת יושביה, האפורה מהקיץ, הצמאה למים ולהפוגה, קראתי שאליאס ח'ורי מת. זה כל כך טילטל אותי. שמעתי פעם שמישהו, ישראלי שאני מכירה, פגש אותו ודיבר איתו. אני זוכרת את הקנאה המנקבת שהרגשתי. מאז פינטזתי כל כך, שאני אפגוש אותו יום אחד, לא בביירות, למרות שלשם תמיד רציתי להגיע, אולי באיזה כנס בלונדון או בטורונטו למשל. דמיינתי שאני אספר לו את סיפור האהבה שלי עם הספר שלו, וכמה אני כבר יותר מעשרים שנים מסתובבת סביב אותה נקודה, סביב המפה עם הנקודות הצהובות הבולטות, סביב הסיפור שלו על פלסטין שקראתי בעברית. דמיינתי שנדבר על הכוח של מילים, ועל הכוח של אהבה, ועל אובדן החלומות אולי. וכמה עצוב לי שלא ניפגש וכמה עצובה המלחמה הנוראית וכמה עצוב הגעגוע האינסופי למולדת וכמה עצוב הזמן שעובר, הקברים הנערמים, הגבעות שנעלמות תחת בטון ובתים. כמה עצובים העצים הנשרפים והעשן שמיתמר השמיימה. האהבה למולדת אכזרית כל כך, כואבת כל כך. יהי זכרו ברוך.