בתום משא ומתן מרתוני שנמשך יותר מ-12 שעות, הגיעו בשעות הבוקר המוקדמות של יום רביעי שעבר (23.12) שר האוצר, משה כחלון, ויו"ר ההסתדרות, אבי ניסנקורן, להבנות בנוגע לעדכון הסכם השכר של עובדי המגזר הציבורי. בכך נמנעה השביתה הכללית שתוכננה.

על פי ההסכם, מאות אלפי עובדי המגזר הציבורי יזכו בשיפור בתנאיהם: תוספת של 7.5% בשכרם, שתתפרס על פני שלוש וחצי שנים ותינתן בשני חלקים – מחצית בשקלים ומחצית באופן יחסי לשכר. משמעות הדבר היא שחלק מהתוספת תתווסף לשכר העובדים בעוד שהחלק השני, "השקלי",הוא חד–פעמי. עוד סוכם שעובדים המשתכרים שכר נמוך יקבלו תוספת גבוהה יותר מ-7.5%. כאמור, העובדים יקבלו חלק מהתוספת כמענק חד פעמי של 2,000 שקלים שישולם בשתי פעימות שוות – בינואר 2016 ובינואר 2017.

שר האוצר משה כחלון ויו"ר ההסתדרות אבי ניסנקורן (צילום: ההסתדרות)

כמו כן, סיכמו הצדדים על יום חופשה נוסף שיינתן בחודש אוגוסט, במטרה להקל על הורים עובדים; קביעת מכסה בשלטון המקומי ולפיה רק 5% מהעובדים בכל רשות יועסקו בחוזים אישיים; והנהגת מכרז בין–משרדי לגיוס כוח אדם במקום מכרז פנימי. ניסנקורן הדגיש כי ההסכם מיטיב עם שני הצדדים – האוצר והעובדים: "אין מפסידים, יש רק מנצחים היום – השכירים, המשק הישראלי. אנחנו מצמצמים פערים" אמר. לדבריו, המרוויחים הם בעיקר בעלי המשכורות הנמוכות: "נתנו תוספת שכר לבלניות חרדיות, לעובדים החדשים במועצות האזוריות, לעובדי מערכת הרפואה. יש בהסכם מכשירים שונים לצמצום פערים. ההסכם חל לראשונה על עובדי האבטחה וזה מצטרף לתוספת בשכר המינימום שהשגנו בעבר הלא רחוק. יש תוספת שכר לשכירים ולכולם. גם בחברת החשמל, גם ברשות שדות התעופה. לכן ההסכם מאוד יעיל".

יצוין שתחולת ההסכם היא עד סוף דצמבר 2018. וזו גם חולשתו העיקרית. הוא אמור לפצות על עליית יוקר המחיה מתום ההסכם הקודם, לפני כארבע שנים, ובמשך עוד שלוש שנים קדימה – סה"כ שבע שנים!

עוד נקבע בין הצדדים כי האוצר יעגל כלפי מעלה את מפתח התקצוב לתקנים לא שלמים לעו"סים ברשויות מקומיות, על מנת למנוע חלקיות משרות בתחום זה. כך, רשות מקומית המקבלת תקצוב לפי 4.5 עו"סים תקבל מעתה תקצוב לפי 5 תקנים. כמו כן, לעובדים ברמות הנמוכות ברשויות המקומיות תינתן כבר בפעימה הראשונה תוספת שכר של 2%, בנוסף לתוספות שיקבלו שאר עובדי המגזר הציבורי.

ועוד: עובדים במקצועות תומכי רפואה יקבלו 7.5% תוספת שכר בנוסף לתוספות שיקבלו שאר עובדי המגזר הציבורי – סה"כ 15%. עובדים אשר קיבלו 5% תוספת בהסכם הקודם, כגון עובדי פיזיותרפיה, פרא–רפואיים ומרפאים בעיסוק, יקבלו השלמה ל-7.5%. השכר לשעה של הסטודנטים המועסקים במגזר הציבורי יהיה גבוה בשקל (!) משכר המינימום הנהוג במשק. נוסף לכך הם יקבלו יום בחירה נוסף – בסך הכל: שני ימי בחירה – ויום חופשה נוסף לניצול בתקופת מבחנים.

מעט מדי, מאוחר מדי

ביום חתימת ההסכם, פרסם מרכז טאוב לחקר המדיניות החברתית בישראל דו"ח מקיף על מצבה החברתי־כלכלי העדכני של ישראל. המחקר מוכיח מדוע ההסכם שנחתם עם ההסתדרות מפצה רק באופן חלקי על יוקר המחיה ואינו מתייחס כלל לעליית פריון העבודה בישראל. גלעד ברנד בדק במחקרו את רמת המחירים בישראל ביחס לעולם לאורך 25 השנים האחרונות, תוך כדי נטרול השפעות שער החליפין. הוא מצא כי מחירי הצריכה בישראל גבוהים בהשוואה למרבית המדינות המפותחות. כאשר מביאים בחשבון את ההכנסה לנפש בישראל – תוצאה זו עקבית לפחות מאז תחילת שנות ה־90.

פרופ' איל קמחי וקיריל שרברמן כתבו בדו"ח כי ההכנסה הריאלית הממוצעת למשק בית מעבודה גדלה ב־5% בלבד בין השנים 2003-2011, בעוד שהמשק צמח באותה תקופה ב־21% במונחים ריאליים. משמע שההכנסה מעבודה נשחקת מאוד ביחסית לגידול המרשים ברווחי המעסיקים. כמו כן, שיעור משקי הבית שבהם קיימים לפחות שני מפרנסים נאמד במדינות הקפיטליסטיות הגדולות בממוצע בכ-75% מכלל משקי הבית, ובישראל הוא עלה בעשור וחצי האחרונים מ־57% ל־65%.

החוקר חיים בלייך מוכיח במחקרו שוב כי למרות העלייה בשיעורי התעסוקה בגיל העבודה, שיעורי העוני ואי השוויון לפי הכנסות פנויות הם מהגבוהים בעולם הקפיטליסטי המערבי. ככל שהמפרנס הראשי במשפחה צעיר יותר, כך מדד אי השוויון דווקא רחב יותר ביחס למצב באותן מדינות קפיטליסטיות, גם בהשוואה של סך ההכנסות ברוטו למשק בית. "למרבה התדהמה – ככל ששיעורי התעסוקה עולים, כך גם ממדי העוני עולים בהתאמה בקרב משפחות הכוללות מפרנס ראשי אחד לפחות בגילים 15 עד 51", הדגיש.

מצבם של העובדים בגיל פרישה ושל הגמלאים גרוע אפילו יותר: כ־20% מהעובדים בגיל הפרישה בישראל נמצאים מתחת לקו העוני לפי ההכנסה הפנויה, לעומת 12% בממוצע בארצות הקפיטליסטיות המפותחות. נתונים דומים התפרסמו גם בדו"ח מרכז אדוה ב-1 במאי בשנה שעברה וכולם נמצאים בידי ראשי ההסתדרות. לצערנו, הם לא הובאו בחשבון בעבר ולא מובאים בחשבון כעת. לכאורה התוספת שהושגה היא נאה. אבל בפועל היא מותירה את העובדים מאחור בחלוקת העושר בחברה הישראלית. ההסתדרות אמורה לפעול לא רק לפיצוי השחיקה בשכר ולהגנת רמת החיים של העובדים ובני משפחותיהם כעת. היא חייבת להיאבק לשינוי מן היסוד של היחסים בין הון לעבודה. ההסכם שנחתם בשבוע שעבר כשל בהשגת יעדים אלה. אפרים דוידי

המאמר עומד להתפרסם בגיליון "זו הדרך" הקרוב