ג'וזף קמפבל, חוקר מיתולוגיה אמריקאי משפיע, מוכר בזכות המושג "מונומיתוס". הוא טען שלכל המיתוסים האנושים בכל התרבויות האנושיות אופייני אותו סיפור מסגרת כללי: מסעו של הגיבור מתחיל בעולם שגרתי ורגיל, הוא עוזב את עולמו כדי לחפש הרפתקאות, מוצא את עצמו בתוך עולם גדול ומשונה בו הוא מגלה בעצמו יכולות מפתיעות, פוגש את אביו, מביס את הרשע, מגשים את ייעודו וחוזר הביתה כאדם אחר.
סרטי "מלחמת הכוכבים" לא רק מציגים חלק ממבנה זה, אלא שג'ורג' לוקאס עצמו, יוצר הסרטים, היה קורא נלהב של קמפבל. לוקאס הימר על התיאוריה של קמפבל, בהנחה שאם הנראטיב הזה הוא אכן אוניברסלי, סרט שמיישם באופן הדוק את המאפיינים של מיתוס–העל, יהיה ודאי שובר קופות.
זו כנראה הסיבה לכך שב"מלחמת הכוכבים", הכול מתבטא במושגים כלליים – הסיפור הגדול על הגיבור העומד מול הרשע לא סובל חשיפה של פרטים. בטרילוגיית הסרטים המקורית, לאימפריה הגלקטית אין אפילו שם (בסרט החדש ניתן ליורשת האימפריה שם כללי – "המסדר הראשון"). ברית המורדים, הנלחמת באימפריה, לא צריכה את העול המעייף של אידיאולוגיה מובהקת. כל מה שאנחנו מורשים לדעת זה שיש צד טוב וצד רע – פשוט מספרים לנו את זה בכתוביות בתחילת הסרט. "מלחמת הכוכבים" מנסה לרדת מתחת לשטח של הפוליטיקה האמיתית. כך, רונלד רייגן יכול לזהות באימפריית הרשע בסרט בבואה של ברית המועצות, ובמקביל גם שמאלנים יכולים להזדהות איתו.
הביקורת עד עכשיו הניחה שהסיפור של קמפבל הוא באמת אוניברסלי ואבסולוטי, משהו שמתעלה על תרבות ואידיאולוגיה. אך זה לא נכון: הסיפור הוא המצאה של אקומיניסט (מאמין בזרם נוצרי השואף לאיחוד כל הכנסיות) אנטישמי, והתיאוריה שלו על אודות מיתוסים היא מילקשייק תרבותי – אותו שעטנז שלפי הסופר אומברטו אקו, הוא תנאי לפאשיזם.
מורדים או קונטראס?
התבוננו בברית המורדים ב"מלחמת הכוכבים" המקורי, ונסו לחפש בה מהפכה דמוקרטית אמיתית נגד רודנות. מהו ההרכב המעמדי של המורדים הללו? מאלה שאנחנו מכירים, אחת היא בת למשפחת מלוכה (הנסיכה ליאה), אחד פושע קטן (האן סולו), והשלישי הוא ילד מאומץ במשפחת בעלי קרקעות כפריים (ואולי גם בעלי עבדים), שהוא גם נצר למסדר דתי עתיק של אבירים אריסטוקרטיים (מדובר בלוק סקייווקר, והמסדר הוא הג'דיי). חישבו גם על הטקטיקה של הברית – בכל פעם שאנחנו פוגשים את המורדים, הם מקימים בסיס בכוכב נטוש כלשהו, בו הם אוגרים נשק.
אך תנועה מהפכנית יכולה להצליח רק אם היא זוכה באמון הציבור: החזקת שטחים היא המשחק של המדינה, לא של מי שמנסים להפיל אותה. בסדרה איננו רואים כלל איכרים אסירי תודה מסתירים את המורדים מפני חיילי האימפריה. באף לא אחד מהסרטים לא מופיעה תעמולה של הברית המועברת בסתר על ידי המדוכאים; אין שום אינדיקציה לכך שלסיעה החמושה הזו יש תמיכה עממית כלשהי – אין לה מנדט מהעם. הם נלחמים באימפריה בעזרת חלליות קרב. נשאלת השאלה: מי מממן אותם? יש שם לקבוצות כמו ברית המורדים – לא לוחמי חופש, אלא קונטראס, פלוגות מוות ימניות.
"הכוח מתעורר"
קמפבל אמנם טעה בניתוחו, אבל ההימור של לוקאס עבד בכל זאת: "מלחמת הכוכבים" הייתה הצלחה אדירה, והזיכיון נמצא עכשיו בסבבו השלישי. "הכוח מתעורר" שיצא לאקרנים בשבוע שעבר כפרק הראשון בטרילוגיה המתארת התרחשויות בהמשך לסדרת הסרטים המקורית משנות השבעים, כבר שובר שיאים בקופות. הצלחת הסרט, שאפשר לראות בו הומאז' קרוב במיוחד לסרט הראשון שיצא בסדרה, "תקווה חדשה" (1977), ודומה לו מאוד מבחינה עלילתית, מראה שהמתכון של "מלחמת הכוכבים" באמת פועל כמין מיתוס מודרני, עם כל הכוח שיש למיתוס. הסיבה לכך היא, שמעבר לפשטות האלגורית שבו שעולם שהסאגה מציגה הוא חלול, שטחי ושבור.
לדוגמה: מהי בעצם האימפריה הגלקטית? ישות אימתנית ביותר, אבל גם חסרת מיקום לחלוטין. האימפריה שולטת בכל הגלקסיה, אבל כל מה שאנחנו רואים זה אזורי גבול. נראה כי האימפריה חלולה מבפנים.
אבל עזבו את האימפריה: מה בנוגע לכוח? "הוא מקיף וחודר דרך הכול" אומר אובי–וואן. "הוא קושר את הגלקסיה יחד". הכוח מוסבר בדומה לאלוהים של שפינוזה, או לתורת הדאו, עם חלוקתה הבינארית לעקרונות סותרים של חושך ואור. רק שבעוד הצד האפל של הכוח מוזכר כל העת, הצד המואר שלו לא נחשף כלל.
אבירי הג'דיי ואבירי הסית', או האימפריה והברית, אינם באמת כוחות סותרים. הם באותו צד. "הכוח" הוא משהו חזק ומכניע, ובאותו זמן נעדר תכונות. מעולם לא הייתה אימפריה, מעולם לא היה מרד – ישנו רק הכוח, והוא רשע. חזון הצדק של "מלחמת הכוכבים" הוא הומוגניות שלמה של "הכוח" במצב מאוזן. וכך מוסתרת העובדה שהתקווה היחידה שלנו אינה לעורר את הכוח, אלא לרסק אותו כליל.
https://www.jacobinmag.com/2015/12/star-wars-the-force-awakens-empire-joseph-campbell-george-lucas/
