הקהילה האתיופית לימדה אותנו בשבוע שעבר שיעור ענק במאבק עממי, הנשען על זהות ועל החיבור שלו למאבק המעמדי. הקהילה האתיופית היא קהילה שהשמאל הישראלי כמעט שאינו מכיר, שצרכיה הייחודיים אינם מופיעים במצע של כמעט שום מפלגה, ושבינם ובין הפעילים החברתיים לא מתקיים דיאלוג שוטף. הקהילה האתיופית סובלת מהצטלבויות של כל כך הרבה היבטי דיכוי, שקצרה היריעה מלפרט ולדון לעומק בכולם. לכן, אנסה לעסוק, על קצה המזלג, במרכזיים שבהם.

ראשית, הקהילה האתיופית סובלת משיטור יתר, המתבטא גם בתופעה של פרופיילינג (תיוג) גזעני מצד המשטרה (שוב הביאו הנה זבל מארה"ב, ומתפלאים שזה לא עובר!). המסגרות שקיימות לנוער, האמורות להיות חלופות מאסר ולהציע שיקום – מנוהלות ללא דיאלוג עם הקהילה האתיופית עצמה, מבלי להביא בחשבון את הצרכים. מסגרות אלה מתייחסות אל כל הנוער שנפלט ממסגרות חינוכיות ומועד לפשיעה – כאל מקשה אחת. כתוצאה מכך, 40% אחוז מהכלואים בכלא "אופק" (שהוא בית כלא לקטינים), הם בני נוער מהקהילה האתיופית. כ-70% מאוכלוסיית כלא "אופק" חוזרת לפשיעה ולכליאה נוספת לאחר מכן, דבר המלמד כי כצפוי גם במתקן הכליאה לא ניתן מענה הולם לצרכיהם.

כליאת היתר ושיטור היתר, המזכירים את יחס השלטונות האמריקאיים לקהילה השחורה שם, הם ביטוי לגזענות ממוסדת, המובנית במדינה ובצורות החשיבה וההתנהלות שלה – לא רק ברמת הביצוע בשטח, אלא גם באופן בו מתקבלות החלטות בדבר מדיניות ובדבר תקצוב.

שיעורם של הילדים בני הקהילה האתיופית במסגרות החינוך המיוחד גדול פי כמה וכמה משיעורם באוכלוסייה. רק 10% מהילדים הם אכן בעלי לקויות למידה, אולם למרות זאת שיעור הילדים  האתיופיים  הנשלחים  למסגרות  חינוך מיוחד         גדול בהרבה. האם הסיבה לכך היא שבקרב האתיופים ישנה כמות חריגה של לקויות למידה, מעבר לשכיחותן באוכלוסייה הכללית? האם הסיבה לכך היא שיש בקהילה האתיופית יותר ילדים בעלי מנת משכל גבולית? התשובה לכל שאלות אלה היא שלילית.

ההבדל בין תלמיד לקוי למידה שיגיע להישגים, לבין תלמיד לקוי למידה שלא יגיע להישגים, זו מידת ההשקעה של מערכת החינוך ושל המשפחה. ידה של המערכת קלה על ההדק, כאשר היא שולחת ילדים אתיופים בהמוניהם לוועדות ההשמה לחינוך המיוחד. בוועדות אלה מתקשים ההורים המוחלשים – שלחלקם יש מחסום שפה ורובם סובל מהדרה ומהיעדר נגישות למשאבים – להתעמת עם הרשות החינוכית. התוצאה, היא שלא אחת מגיעים ילדים אתיופים בעלי יכולות לימודיות שאינן נמוכות אל הכיתות לחינוך מיוחד המזיקות להתפתחותם, וזאת רק בשל צבע עורם ובשל דעות קדומות בקרב צוותי ההוראה במערכת החינוך.

ילדים אלה גדלים בתחושה של תסכול, המוביל לתת-הישגיות ולהיעדר אמונה בעצמם. לבסוף, רבים מהם נושרים ממערכת החינוך, ומוצאים עצמם מועסקים בעבודות שוליות בשכר רעב או מדרדרים למציאות של פשע. הגזענות הממוסדת מכשילה אותם, פעם אחר פעם.

שום אוכלוסייה אינה אלימה מטבעה. אלימות היא תוצאה של משטר מדכא, המפעיל אלימות בדרכים שונות: לא רק באופן פיסי, אלא גם במדיניות, בהיעדר מענה לצרכים, בהסללה ובהזנחה. וכאשר הקהילה המדוכאת מתקוממת נגד העוולות שמעולל לה המשטר, הוא קם ומכריז על מחאתם כ-"אלימה", כפי שראינו בשבוע שעבר.

חנה אלבג

חנה אלבג עבדה כמורה בחינוך המיוחד. המאמר עומד להתפרסם בגיליון "זו הדרך" הקרוב