עיקר הפעילות הצבאית והקשב הישראלי (והעולמי) עבר השבוע מעזה לאיראן. עזה כעת אינה זירה עיקרית אלא משנית. ישראל  אמנם ממשיכה להחריב את עזה ולהרוג בה בשיטתיות, אלא שהישראלים מתעניינים בה פחות. המלחמה באיראן הסיטה את סדר החשיבות העולמית והפנימית. אך חורבן עזה, הג'נוסייד המתחולל בה והבעיה הפלסטינית המדממת בכללותה נשארו לב ליבה של המאפליה. עד שיימצא פתרון צודק לשאלת הפלסטינים לא ישקוט המזרח התיכון, ובגלל מרכזיות המזה"ת בפוליטיקה העולמית – גם שאר העולם .

ישראל כיום היא חלק מפריסת העוצמה הצבאית העולמית של ארצות-הברית. הצבא האמריקאי שולט במה שנעשה בעולם מ-11 מרכזי פיקוד (ומאות בסיסים). בעלות בריתה של ארה"ב מסונפות לאחד – או יותר – מהם. כל עוד הייתה ישראל מוחרמת באזורה, היא שויכה לפיקוד האירופי (כמו בכדורגל), אך שם  הייתה נטע זר ולא רלבנטי. תחת נשיאותו הראשונה של טראמפ, אחרי הסכמי אברהם (2021),  הועברה ישראל ל"פיקוד מרכז" האמריקאי.

שיוך זה משמעותו, בין היתר, שלישראל ישנה גישה ישירה למלאי החימושים של ארה"ב, ושמערכת ההגנה האווירית והימית של ישראל משולבת במערכת האזורית האמריקאית הממוקמת במדינות הערביות. ההתראה המוקדמת לכניסה למקלטים ויירוט הטילים והכטב"מים אפשריים תודות למידע ממערכת לוויינית, מערכות רדאר, וסוללות טילי יירוט "ת'אד" ו"פטריוט" אמריקאיות המוצבות במדינות ערביות לאורך כל הדרך שבין איראן, תימן וישראל.

צה"ל מתאמן ולוחם יחד עם כוחות אמריקאיים וערביים. התיאום, ברובו, הוא בדרגי הפיקוד ובחילות הטכנולוגיים. קצינים בתפקידי פיקוד לומדים בבתי-ספר צבאיים אמריקאיים פרוטוקולים של ניהול מערכות, שיטות לחימה, ודרכי חשיבה אחידות. לפיקוד המרכז (סנט-קום) יש חדרי מלחמה משותפים לישראל ולצבאות ערביים. ישראל מכרה ב-2024 כ-12% מייצוא הנשק שלה למדינות ערביות. צה"ל נשאר, לכאורה, לאומי אך מסונכרן עם המערכת האמריקאית.

האופוזיציה תומכת בנתניהו

שאלת התגרענות של איראן היא כבר כמעט בת 30 שנה. ישראל מתכוננת לתקיפת תוכנית הגרעין האיראנית כבר 20 שנה. דורות של גנרלים שהיו למנהיגים בכל המפלגות הציוניות גדלו בצל הקונסנזוס של ה'הכרח' בתקיפת תוכנית הגרעין. עכשיו הם תומכים בנתניהו גם מהאופוזיציה. רוגל אלפר כתב שהמלחמה באיראן "היא שיתוף הפעולה האולטימטיבי בין המחנה האליטיסטי-הליברלי (הטייסים, המדענים, מפתחי הטכנולוגיה) למחנה הביביסטי" ("הארץ", 16.6). השאלה האם ארה"ב ידעה על כוונתה של ישראל לתקוף באיראן היא נאיבית. אין ספק שישראל יידעה את ארה"ב וקבלה את הסכמתה לתקיפה באיראן.

עמדת השמאל הלא-ציוני בשאלת הגרעין האיראני, היא בתכלית הקיצור, נגד פיתוח ושימוש בנשק אטומי ונגד הרחבת התפוצה של נשק זה. איננו מקבלים את ה"בלעדיות" שדורשת ישראל לעצמה בנושא. אנחנו קוראים לפירוז גרעיני של כל מדינות המזה"ת. אנחנו נגד נשק אטומי – לא לישראל ולא לאיראן. אנחנו בעד פתרון של שלום ונגד המרוץ למונופול גרעיני או להשמדה הדדית.

איראן  הגיעה, כנראה, לשלב סף-גרעיני וברשותה כמעט כל הרכיבים לפצצה/ות. טראמפ, לאחר שביטל בכהונתו הקודמת את ההסכם עם איראן שהשיג אובמה, מנהל עתה מו"מ עם המשטר האסלאמי על הסכם חדש לעצירת תוכנית הגרעין ולהסגתה לאחור (הפסקת ההעשרה).

האמריקאים מונעים מנתניהו את ה"אס"

ישראל יכולה אמנם לגרום נזק לתוכנית הגרעין אך לא להשמידה. את קלף ה'אס' הזה מנעו האמריקאים מנתניהו והם מחזיקים אותו חזק לעצמם. נתניהו הוא כלי במו"מ. טראמפ משחק את השוטר הטוב ומועיד לנתניהו את תפקיד השוטר הרע. נתניהו מככב בתפקיד כלב תקיפה.

למבצע באיראן שלוש מטרות מוכרזות: חיסול תוכנית הגרעין האיראנית, חיסול מערך הטילים והכטב"מים ושינוי המשטר באיראן. ישראל מנועה מחיסול תוכנית הגרעין האיראנית. יעד זה השאיר לעצמו טראמפ והוא שיחליט אם יושג או לא יושג, ואם יושג באמצעים צבאיים או באמצעות מו"מ ומה יהיו תנאי הסכמתו. מצב אי-וודאות זה מדאיג מאוד את הממסד בישראל.

חיסול מערך הטילים והכטב"מים המפוזרים בשטח איראן הוא תהליך ממושך ויקר. ישראל אולי יכולה להפציץ באיראן, אבל מחיר פעולתה במרחק 2,000 ק"מ עצום. בשימוש חכם בכלכלת שיגורים, איראן יכולה לעצב מלחמת התשה ולשבש לתקופה ארוכה את הכלכלה ואת החיים בישראל ואף לגרום אבידות והרס שלא היו כמותם לישראל. כל זה אחרי שנתיים לאחר שהחלה מלחמת עזה, שעדיין נמשכת.

נכון לעכשיו מנסה נתניהו להרחיב את ההרס באיראן: ממתקני גרעין, מערכות רדאר וטילים לפגיעה בתשתיות  לאומיות ובסמלי שלטון. ישראל מנסה לגרום לאיראנים להגיב תגובה התקפית אנטי-אמריקאית שמצדה תגרום לטראמפ ולבעלות בריתו המערביות להיכנס למלחמה. אפילו בתוך מפלגתו של טראמפ ישנן חילוקי דעות: התנועה הבדלנית (MAGA) נגד מלחמה באיראן; סנטורים רפובליקנים אחרים מגבים את ישראל.

הממסד בישראל מבטיח לנו, בקלות ראש  נפשעת, שהעם האיראני מחכה למרוד ולהפיל את השלטון. שמענו סיפור דומה על חמאס. במקרה של פלישה אמריקאית, סביר יותר שהעם האיראני ברובו יתנגד לפלישה זרה, כמו שקרה בתקופת מוסאדק (1952) וכפי שקרה כשפלשו האמריקאים לעיראק של סדאם חוסיין (2003). אנחנו מתנגדים לשלטון האייתולות אבל לא על המערב או ישראל לגאול את איראן. העם האיראני צריך לעשות זאת.

מלחמה כשלעצמה לא פותרת שום משבר. גם באיראן וגם בעזה משרת המשך המלחמה את ביבי ואת הישרדותו. המלחמה באיראן היא הסחת דעת. במקום להפסיק את המלחמה בעזה, נתניהו הכניס לנו עוד עז, עוד מלחמה. ממשלת הימין מלא-מלא הכריזה על "מצב מיוחד". במצב כזה הצבא לוקח זמנית את השלטון. איננו חיים בדמוקרטיה אלא תחת ממשל צבאי כזה בו ההתקהלות והמחאה נאסרו. לא נפסיק למחות. נמצא דרכים נוספות למחאה עד שתיפסק המלחמה. נצא מעזה ומאיראן, נחזיר את החטופים, נפסיק את הכיבוש ונשיג שלום צודק: ישראלים-פלסטינים-ערבים-כורדים-איראנים במזרח תיכון דמוקרטי, שוויוני וללא גרעין.

עוד בנושא: https://zoha.org.il/138050