המלחמה באיראן מוצדקת בכלי התקשורת של הממסד מקיר לקיר. בפאנל אחר פאנל מוצגת המלחמה לציבור הישראלי כהכרחית וכהרואית. זה פרי של מאמץ אידיאולוגי בן כמה עשורים להצגת המשטר באיראן כאויב האולטימטיבי של ישראל. עמדה זו הפכה הגמונית בין השאר משום שהיא טופחה הן בידי הימין הפשיסטי, הזקוק לאויבים חיצוניים ופנימיים כתכלית קיומו, והן בידי המרכז הליברלי המשתלח באיראן כהוכחה לנאמנותו המוטלת בספק, ומנפנף בשליטת הממסד הדתי ברפובליקה האסלאמית כאזהרה מפני השתלטותו של הממסד החרדי על ישראל.
תמיכת רוב האופוזיציה במלחמה באיראן היא המצעד המשעמם ביותר של דימויים ושל עצות צבאיות. פשיטא כשמדובר בגנץ, בלפיד ובגולן. אך גם חברי הנהגת מרצ נקלעים לדבר בפאנלים ברצינות על האופציה הכורדית. שאר השוליים השמאליים של המחנה הציוני מתנגדים בשפה רפה למעגל של מלחמה וחיסולים, אך במקביל מקפידים להשתכשך בחמימות שאפפה את הציבוריות הישראלית עם היוודע דבר חיסולו של האייתוללה ח׳אמנאי.
המשותף לכל גווני לאומנות מלחמתית מצויה זו, אופורטוניסטית במודע או בתמימות, היא המחשבה המוטעית כי זו מלחמה המשרתת את האינטרס הישראלי. לפי תפיסה זו, נתניהו אולי יצא למלחמה בשל תוצאות הסקרים, כהכנה לבחירות או בשל משפטו המתנהל. אך כשם ששעון מקולקל מראה את השעה הנכונה פעמיים ביום, מדובר במלחמה נכונה וחשובה, ואולי אינשאללה ייפול הממשל והשאה פהלבי ימלוך, ולאחר יותר מאלפיים שנות נחזיר טובה לכורש. הרי המשטר באיראן חימש את חמאס, מימן את הג׳יהאד האסלאמי, הצמיח את חיזבאללה ולא נשכח גם את הפיגוע בבואנוס איירס. הטיעונים ומקהלה זו כמעט אחידים. על מסכי השידורים אף לא אחד מצייץ על אופציה מדינית. למעשה אנחנו רואים כאן את ניצחונה של אידאולוגיית מלחמת הנצח של הימין לקולות עידוד של המרכז החלול, המריע למדיניות הימין ולאידיאולוגית החרב שלו.
לימין הפשיסטי בישראל יש אינטרס במלחמה הנוכחית. במסגרתה הוא מבקש לדחוק לשוליים את הסוגייה הפלסטינית, שכבר זמן רב לא הייתה כה בולטת על סדר היום העולמי. בצל המלחמה גם מעמיק הימין את הטיהור האתני בגדה המערבית ובעזה. זה עשורים שהימין לא בוחל בשום אמצעי על מנת לחבל באפשרות הקמת מדינה פלסטינית בגבולות 67' ולדחיקת שארית העם הפלסטיני מאדמתו. מלחמת ההשמדה, ההתנחלויות, הפוגרומים היומיים בגדה ומקרי הרצח ״על רקע פלילי״ הם ביטויים של אותה מדיניות. מבחינת הימין הישראלי, המלחמה הנוכחית נועדה לכפות דיון ב״איום האיראני" ובכך למנוע דיון בינלאומי ונקיטת צעדים בסוגייה הפלסטינית.
מפת האינטרסים
אולם האינטרס שהוביל למלחמה לא מתמצה בכך, ואף לא בהסגתה של איראן שנים אחורה מבחינת ייצור צבאי ותשתית שלטונית. הרי איראן על סף פצצה ועל סף מהפכה עממית כבר שנים רבות. כשפעלה הרשות הפלסטינית ב-2012 להכרה בפלסטין כמדינה באו״ם, התארגנה קואליציית נתניהו-ברק-מופז להתקפה באיראן. אך בוושינגטון לא שיתפו אז פעולה. המלחמה הנוכחית היא המשך ישיר למדיניות החוץ של ארה״ב, שמטרתה שמירה בכוח הזרוע על שליטה בכלכלה העולמית.
את האינטרס של ארה״ב במלחמה יש לממשל ולממשלת נתניהו עניין משותף לטשטש. שביעות הרצון הנבוכה ששיחק נתניהו למול המצלמה, כשנשאל האם הוא זה אשר גרם לטראמפ לצאת למלחמה, התכתבה עם התפיסה שארה״ב ממלאת כאן תפקיד נגרר. לתפיסה זו שותפים גם המעגלים האנטישמיים בימין הקיצוני הרפובליקאי. לפי תפיסתם, הלובי היהודי בוושינגטון וישראל (הקונספירטיביים יותר גם משחילים את שמו של אפשטיין כסוכן של המוסד) מתמרנים את טראמפ לשלוח חיילים אמריקאים למלחמה בניגוד לאינטרס האמריקאי. זאת בשירות ישראל ובניגוד לסיסמת הבחירות של טראמפ. אפילו מזכיר המדינה רוביו הצטרף לגרסה הזו כשאמר, כי הממשל ידע על התקיפה הישראלית המתוכננת ולכן העדיף הצטרף אליה. לצערי, גם ברני סנדרס ויאניס וארופקיס בניתוחיהם את המלחמה מתקשים להבחין בהקשר האימפריאליסטי הברור שלה.
ומדוע זקוקה ארה״ב למלחמה? במהלך העשור האחרון גדל חלקה של הכלכלה הסינית בפרט ושל גוש מדינות בריקס (BRICS – ראשי תיבות באנגלית של ברזיל, רוסיה, הודו, סין ודרום אפריקה) בכלכלה העולמית היותר ממעשרה אחוזים וכבר עבר את מדינות גוש המדינות הקפיטליסטיות הגדולות ג'י 7 המצטרפות החדשות לגוש הלעומתי לדולר הביאו איתן גם חלקים גדלים של מקורות הנפט העולמי – 40% מכלל המקורות בעולם. מדובר באיום של ממש על הדומיננטיות הכלכלית של ארצות-הברית.
הבריקס הוקם ב-2009 בידי רוסיה, סין, ברזיל, הודו ודרום אפריקה (זו צורפה ב-2010), על מנת ״לכונן סדר עולמי רב קוטבי״, להציג חלופה למוסדות הפיננסים העולמיים שבשליטת המערב כגון קרן המטבע והבנק העולמי, ולהפחית את התלות בדולר בסחר הבינלאומי. בשנים האחרונות צורפו לבריקס מדינות רבות וביניהן איראן, אתיופיה, מצרים ואיחוד האמירויות. סעודיה, אשר נמצאת בהליכי צירוף ומשתתפת בכינוסיה כמשקיפה, היא עתה המחוזרת ביותר בידי הממשל. עובדה זו מצביעה על כוחה של הממלכה הסעודית בסדר האזורי החדש, גם מעבר לאינטרסים של משפחת הנשיא.
לכאורה, מצבה של ההגמוניה של ארה״ב במזה״ת מעולם לא היה טוב יותר. לאחר נפילת משטר אסד, זו משתרעת לכל רוחב מדינות האזור. כולם קונים ממנה נשק, כולם מארחים את בסיסיה בשטחם וכולם נרתמים לשיתוף פעולה צבאי בהוראת הפנטגון. ואולם משהו בכל זאת מטריד את וושינגטון כיום יותר מאי פעם. שיתוף הפעולה הישיר כל כך עם הצבא הישראלי — בסטייה מתפיסת האימפריאליזם המבוססת על מלחמות פרוקסי — אינו מעיד על עוצמה, אלא דווקא על מצוקתה של ארצות-הברית.
החוב החיצוני של ארה״ב חצה את הסכום הדמיוני של 38.5 טריליון דולר. הגירעון הצפוי במהלך שנת 2026 הוא של 1.9 טריליון, כשמדי יום צורכת הכלכלה מיליארדי דולר יותר מאשר שהיא מייצרת. בעת שסין צועדת קדימה עם מערכת חינוך מצוינת, מדעית וטכנולוגית, משתרכת ארה״ב אחריה עם מערכות חינוך ובריאות מדורדרות ומוזנחות. נשק הוא טכנולוגיה שארה"ב עדיין יכולה למכור בהיקף נרחב. אבל במעבדים, במכוניות חשמליות ובטכנולוגיות אחרות שבהן יש ערך מוסף גבוה, התחרות מול סין קשה. גם את שוקי תעשיית הנשק האמריקאית צריך לתחזק ולתמרץ, אך כמה קל יהיה למכור מערכות הגנה מטילים אחרי המופע הנוכחי?
מעצמה גדולה במצוקה
צעדיה ההתקפיים של ארה״ב בוונצואלה ובאיראן מצביעים אפוא יותר מאי פעם על כך שמדובר באימפריה מתנוונת. זו מעצמה המבקשת להכפיף את "השוק החופשי", שתמיד חרטה על דגלה, לכוח של נושאות מטוסים המשוגרות לכל מקום המוכר נפט לסין. ההיגיון האימפריאליסטי של ניהול המשבר הכלכלי באמצעות מלחמה ברור וגס מאי פעם. במלחמת 1956, חיילי מדינת ישראל הצעירה נשלחו "לשחרר" את תעלת סואץ עבור הבריטים והצרפתים. אלה נדרשו פתאום לשלם למצרים דמי מעבר וחוו משבר דומה בהתכווצותם ככוח אימפריאלי. וכך גם היום: טייסים ישראלים נשלחים להטיל פצצות משמי טהראן וביירות, ועמי האזור כולם, מי יותר מי פחות, משלמים את מחיר הדמים וההרס של מלחמות האימפריה.
בחיבורו על האימפריאליזם, "האימפריאליזם השלב העליון של הקפיטליזם", הדגיש לנין את קיומן האינהרנטי בקפיטליזם של מלחמות כהפוגות בין הסכמי שלום וסחר תוך כדי מאבק בלתי פוסק על שווקים, כוח עבודה ומשאבי טבע. למרות שרוב הציבור הישראלי שוכנע כי זו מלחמה למען ביטחון, דמוקרטיה, צדק, זכויות נשים או שלום, עיקר עניינה של מלחמה זו הוא המשבר העמוק של האימפריאליזם האמריקאי. סביר להניח שהמשבר יעמיק אף יותר כשיגיעו החשבון והאכזבה לעומת מה שקיוו להשיג.
בנעורי בבנק״י היינו צועקים ״עלמנא זיאד וקאל״ (לימדנו זיאד ואמר) כדי להצביע על טבעו האמיתי של האימפריאליזם האמריקאי. זה אשר בערמומיות ממתיק מילים כמו ביטחון, דמוקרטיה ושלום שעה שחומר נפץ בידיו וכוונותיו שליטה, דיכוי, שעבוד וניצול. מזימת האימפריאליזם תהיה תמיד לשסות אותנו זה בזה וללבות את השנאה הלאומית. מולה, באחוות עמים, נקרא יחד קומוניסטים בישראל, בארה״ב ובטהראן עם כל כוחות השלום והקידמה נגד משטרי המלחמה והגרעין, לשחרור ולהגדרה עצמית, לשוויון ולשלום. לאימפריאליזם האמריקאי, לימד אותנו זיאד, יש סוף, והוא ידוע מראש.
עוד בנושא: https://zoha.org.il/144188
