בשנת 1987, עשרים שנה אחרי שנכבשו הגדה והרצועה,  פרצה ההתקוממות הפלסטינית, האינתיפאדה הראשונה. ישראל הועמדה בפני הנגזרת של שלטונה הצבאי – התמודדות עם שעם ההתקוממות.

מאז ובמשך יותר מעשר שנים נטתה דעת הקהל הישראלית לכיוון פתרון של שלום. לחיצת היד של ראש הממשלה יצחק רבין ומנהיג אש"ף יאסר ערפאת (13.9.1993) עוררה תקוות רבות. אבל כישלון ועידת קמפ דיויד יולי 2000), האינתיפאדה השנייה (ספטמבר 2000) ופיגועי המתאבדים שפוצצו אוטובוסים ברחובות תל אביב וירושלים, שינו לחלוטין את המצב. הישראלים ברובם השתכנעו ששלום עם הפלסטינים אינו בר השגה  כי "אין פרטנר" ו"אין עם מי לדבר". לצורך הניתוח שלהלן לא נודעת חשיבות לשאלה אם הציבור הישראלי צדק בהערכה זו: ישנם אלה (ואני אחד מהם) הסבורים גם היום שהשלום אפשרי ובהחלט יש פרטנר פלסטיני. אבל העובדה היא שנותרנו מיעוט מצטמק. מפלגת העבודה, מפלגתם של רבין ופרס המזוהה כמפלגת אוסלו, התפוגגה. החברה הישראלית ברובה והמערכת הפוליטית ברובה פנו לכיוון אחר.

ראש הממשלה אריאל שרון הציע בשעתו פתרון אחר – נסיגה חד-צדדית: לא צריך לחפש פרטנר, לא צריך לנהל משא ומתן. ישראל תעצב את גבולותיה, תחליט מאיזה שטח תצא ואיפה תישאר. כך נולד הרעיון של "התנתקות" חד-צדדית מרצועת עזה. תחילה קנה הציבור הישראלי נוסחה זו, שעל בסיסה הקים שרון את מפלגת קדימה. לרגע נראתה קדימה כמפלגת השלטון הבאה של ישראל. אלא שביוני-יולי 2006 נחטפו החייל גלעד שליט בגבול רצועת עזה ושלושה חיילים בגבול לבנון (שמחלקה יצאה ישראל חד- צדדית קודם לכן). ישראל פתחה ביולי 2006 במלחמת לבנון השנייה. מטחי טילים מעזה ומלבנון שכנעו את הציבור הישראלי שפתרון הנסיגה החד-צדדית לא עובד, וכי שטח שמפנה צה"ל הופך להיות בסיס לפעילות עוינת. מפלגת קדימה, מפלגת הנסיגה החד-צדדית, נעלמה לחלוטין.

אזרחי ישראל הסכימו לקידוש הסטטוס קוו

הממסד הישראלי בחר לדבוק בסטטוס קוו, שמשמעותו: לא לחפש פתרון; להמשיך בכיבוש הגדה המערבית; להתמיד במצור חונק על רצועת עזה שממנה "התנתקנו"; "לנהל את הסכסוך"; ולהתייחס לפלסטינים כמו לחצר אחורית שעל אזרחי ישראל להתעלם ממנה.

זה עיקרה של המדיניות שעמה זכה נתניהו במערכות בחירות חוזרות ונשנות. הצלחתו נבעה לא רק מפולחן האישיות סביבו, אלא גם מפני שאזרחי ישראל ברובם הסכימו עם מדיניות "ניהול הסכסוך" וקידוש הסטטוס קוו. "ממשלת השינוי" (2022-2021) המשיכה במדיניות זו בהצהירה במפורש כי לא תנקוט שום מהלך מדיני מול הפלסטינים.

אחדים מאיתנו הזהירו שמדיניות זו כוזבת ומועדת לכישלון; שהפלסטינים לא ישלימו לעד עם חיים תחת כיבוש ודיכוי; ושהיקיצה תהיה כואבת. כאשר השמענו אזהרות אלה צפינו מצב מסלים בגדה המערבית ואפשרות של התקוממות פלסטינית נרחבת (אינתיפאדה שלישית). הערכנו שבמצב כזה תהיה אצל הציבור הישראלי נכונות להבין שהכיבוש הוא שורש הרע וכי סיום הכיבוש הוא הפתרון היחיד. צפינו שמול התקוממות של פלסטינים שמאסו בכיבוש, יהיה בחברה הישראלית לפחות חלק שיהיה פתוח למסר זה. אבל "ניהול הסכסוך" התנפץ לרסיסים בצורה שאיש לא ציפה לה, והיקיצה הייתה כואבת הרבה יותר ממה שמישהו יכול היה להעלות על דעתו. הדרך הברוטאלית והפושעת שבה נקט החמאס כלפי הישראלים בעוטף עזה איחדה את החברה הישראלית בהתפרצות של שנאה עיוורת והעניקה לישראל הרשמית לגיטימציה בינלאומית למלחמה ההרסנית הנוכחית.

חזרתו של "פתרון" הנכבה

החברה הישראלית ברובה תומכת כעת בהפעלת כוח חסר מעצורים כלפי עזה. מתהום הנשייה הועלה "פתרון" הנכבה בו נקט דוד בן-גוריון עם יסודה של מדינת ישראל: גירוש המוני של פלסטינים אל מעבר לגבול והשלכתם כהמון פליטים חסרי כל לחיקן של מדינות ערביות.

זה בבירור ההיגיון מאחורי ההוראה מלווה ההפצצות של צה"ל (13.10) לפלסטינים תושבי העיר עזה וצפון הרצועה להתפנות דרומה. הם היו אמורים גם לחצות את הגבול המצרי ולאכלס מחנות פליטים ענקיים חדשים בסיני. כך "ייפטרו" מהם, סברו אלה שהגו את הרעיון המתועב הזה.

אבל, מה שעבד ב-1948 כבר לא עובד ב-2023. נשיא מצרים א-סיסי מיהר לסגור את הגבול עם עזה ואף הזהיר במפורש, כי ניסיון ישראלי לדחוק את תושבי עזה למצרים עלול לחולל מלחמה. א-סיסי מבין היטב שדחיקת מיליון או שני מיליון פליטים פלסטינים לשטח מצרים עלולה לערער ואולי אפילו למוטט את משטרו.

כאשר הסתבר שאי אפשר לגרש את תושבי עזה למצרים, היה מי ששב והניח בפני הציבור הישראלי, שברובו שטוף שנאה עיוורת, "פתרון" אפל הרבה יותר – ג'נוסייד, השמדת עם כפשוטה. בפעם הראשונה בתולדות ישראל – המדינה שאמורה הייתה לתת מענה להשמדת שישה מיליון יהודים בשואה הנאצית – מדברים בפומבי מפורש על רצח עם. בעוד התעמולה הרשמית דשה ללא הרף בטיעון שאנשי חמאס הם "הנאצים החדשים", יש בקרבנו מי שבמפורש קורא לישראל לאמץ את מורשת היטלר תוך כדי מלחמתה ב"נאצים" מחמאס.

ברחבי העולם מתקיימות בשבועות האחרונים הפגנות המוניות בתמיכה בתושבי רצועת עזה. אלה מחליפות את ביטויי האהדה לישראל בימים הראשונים לאחר הטבח שביצע החמאס. רבים מהמפגינים מניפים כרזות הקוראות: "לעצור את הג'נוסייד בעזה". נכון לעכשיו, זה (עדיין?) לא ג'נוסייד. אך גם בלי  ג'נוסייד, מה שכבר קרה וקורה זוועתי מספיק.

אז מה ניתן לעשות במצב הנורא הזה? קודם כל, לא להתייאש, להמשיך להיאבק ולהשמיע את קולנו. גם בתנאים קשים של בידוד, וגם כאשר כל המשמיע קול ביקורתי עלול להיות מוקע כ"תומך טרור" ולהיות מטרה להתנכלות הרשויות ולאלימות מצד בריוני הימין הקיצוני; שנית, לקוות שהאשראי שהנשיא ביידן ומנהיגי אירופה נותנים לישראל אינו בלתי מוגבל וכי הם לפחות ימנעו מהזוועות להפוך באמת ג'נוסייד.

במוקדם או במאוחר יתברר לאזרחי ישראל שגם "פתרון" של כוח ברוטאלי חסר מעצורים לא עובד. זה כנראה יקרה רק אחרי הרבה זוועות – אבל זה יקרה. הרס, ניתוק אספקת החשמל, מים לא ראויים לשתייה וגירוש המוני מובילים למבוי סתום. חובתנו להיאבק, לא לאבד תקווה, ולשמור מכל משמר על הגחלת של האפשרות של חיים בשלום בין שני מדינות, ישראל ופלסטין, של התנגדות לגזענות, ושל הגינות.

עוד בנושא: https://zoha.org.il/125086