בין הסחריר המוצלח מבחינה תקשורתית של הנאום המתוכנן בקונגרס בנושא איראן לבין ציפייתו המתוחה לפרסום דו"ח מבקר המדינה בדבר הוצאות בית ראש הממשלה – התפנה בנימין נתניהו להכריז (8.2), כי לא ירכיב ממשלה עם "המחנה הציוני". באותו יום עצמו, הצהירה ציפי לבני מ-"המחנה הציוני", כי לא תחבור לקואליציה בראשות נתניהו, בהבהירה: "אינני שותפה לדרכו של נתניהו". האם יש מקום להתייחס ברצינות להכרזות אלה?

מעט היסטוריה

 

הפרקטיקה הפוליטית של "ממשלת אחדות לאומית" או "ליכוד לאומי" נולדה ערב מלחמת יוני 1967, והיא קשורה מאז הדוקות עם התחזוקה של משטר הכיבוש, שהחל באותה שנה.

 

מאז שלוי אשכול, ראש הממשלה של מלחמת יוני 1967 מטעם המערך (בהמשך – העבודה), החליט לצרף לממשלה את גח"ל (בהמשך – הליכוד) ומינה את מנחם בגין ויוסף ספיר לשרים – קמו בישראל 6 ממשלות "אחדות". בשתיים מהן – ראש הממשלה היה מטעם העבודה; בשלוש – ראש הממשלה היה מטעם הליכוד; ובמקרה אחד סוכמה מראש רוטציה בראשות הממשלה בין העבודה לליכוד.

 

בניגוד לדעה המקובלת, כאילו ממשלת "אחדות" מבטיחה יציבות שלטונית (מה שמכונה היום "משילות"), חשוב לציין, כי חמש מתוך שש ממשלות "האחדות" לא החזיקו מעמד עד תום תקופת הכהונה, אם בשל חילוקי דעות פוליטיים ואם בשל מאבקי כוח שלטוניים.

 

המסקנה מסקירה קצרה זו היא, כי הפרקטיקה של "ממשלת אחדות" נוסתה בארץ כבר כיובל שנים, וכי ראשי העבודה והליכוד שהיו שותפים לפרקטיקה זו היו, בדרך כלל, גם אלה שכעבור תקופה קצרה פירקו את השותפות.

 

נתניהו ו"ממשלת אחדות"

 

למרות שזו תקופת כהונתו השלישית של נתניהו כראש הממשלה, הוא אישית לא הקים "ממשלת אחדות". הסיבה איננה שנתניהו פוסל עקרונית שותפות עם העבודה, שכן הוא עצמו כיהן כסגן שר החוץ בשתי ממשלות "אחדות" שהקים יצחק שמיר מהליכוד (ב-1988 וב-1990).

בבניית הקואליציות שלו לא היה זקוק נתניהו למפלגת עבודה כשותפה בשל שתי סיבות: האחת, שלמרות פיצולים חוזרים ונשנים, גוש מפלגות המחנה הימני הגדיל באופן ניכר את ייצוגו בכנסת; והשנייה, משום שמפלגות אווירה המכונות "מפלגות מרכז" (דוגמת "יש עתיד") הסכימו לשתף עמו פעולה.

יחסו התועלתני של נתניהו ל"ממשלת אחדות" בא לידי ביטוי גם בהקשר של מערכת הבחירות הנוכחית. ב-18 בנובמבר 2014, שבועיים בלבד בטרם הכריז על החלטתו להקדים את הבחירות לכנסת, הציע נתניהו בפומבי למפלגות האופוזיציה (לא כולל את חד"ש והסיעות הערביות) להקים "ממשלת אחדות". אביגדור ליברמן, שותפו הפוליטי רב השנים של נתניהו, קרא מצדו בחודשיים האחרונים שוב ושוב להקמת "ממשלת אחדות".

 

עמדת השותפים ורעיון "הגוש החוסם"

יצחק הרצוג כיו"ר מפלגת העבודה, ובתפקידו הנוכחי כמוביל (יחד עם ציפי לבני) של רשימת "המחנה הציוני", שם בהופעותיו דגש בשיבה לשלטון, אך אינו שולל במפורש "ממשלת אחדות" עם נתניהו. אשר לשותפה, ציפי לבני, זו צברה ברזומה שלה כהונות כשרה בממשלות ליכוד וקדימה, והייתה הראשונה שקפצה על עגלת נתניהו לאחר הבחירות ב-2013. היא גם לא פרשה מממשלת נתניהו הנוכחית, אלא חיכתה שראש הממשלה יפטר אותה.

ברור שבמערכת בחירות, מפלגות מבקרות ותוקפות זו את זו. לכן אין לקחת ברצינות יתר את הצהרת לבני שהובאה לעיל, כי לא תחבור לקואליציה בראשות נתניהו. העניין המהותי אינו בהפרחת הצהרות מתנגחות, אלא בקו הפוליטי שמציג "המחנה הציוני" במערכת בחירות זו.

בשאלה המרכזית, שאלת הסכסוך הישראלי-פלסטיני, "המחנה הציוני" לא רק שאינו מציג סדר יום שונה מהותית מזה של נתניהו, אלא אפילו תוקף אותו מימין. כך, בסרטון תעמולה שעלה לאוויר ב-8 בפברואר, מבקר הרצוג את נתניהו לא בשל מלחמת עזה 2014 עצמה, אלא בשל כך שלא החל בה קורם לכן, או במלים של הרצוג: "אז למה חיכית? היה צריך לתת להם בראש, ובזמן". גם בהסלמה בצפון, שהחלה עם הפרובוקציה הישראלית של הרג קציני חיזבאללה ואיראן בשטח סוריה – הרצוג ולבני הפגינו פוזה של תוקפנות צבאית שאינה נופלת מזו של נתניהו.

אך עם עמדות מלחמתיות שכאלה, עם ההכרעה לכנות את הרשימה של העבודה+ "המחנה הציוני" ועם ההצבעה בעד פסילת מועמדותה של ח"כ חנין זועבי – אין מגבשים חלופה דמוקרטית לשלטון הימין בראשות נתניהו.

 

עניין החלופה מהותי גם מבחינת הרשימה המשותפת, בה שותפה חד"ש: לרשימה המשותפת יש פוטנציאל למלא תפקיד של "גוש חוסם" מול נתניהו ובנט. אך התנאי המוקדם לכל דיון בנושא הוא, שהעבודה ושות' יתייצבו באופן מהותי מול נתניהו ומדיניות הכיבוש והמלחמה, ובכלל יחתרו לכונן חלופה פוליטית. זה אינו קורה בשלב זה, וספק אם יקרה.

תמר גוז'נסקי

 

המאמר מתפרסם בגיליון השבוע של "זו הדרך"