אם תכתבו במנוע החיפוש גוגל את המילים "פקודה בלתי חוקית בעליל", תקבלו מספר רב של מערכי שיעור חינוכיים על ההבדל בין פקודה בלתי–חוקית לבין פקודה בלתי–חוקית בעליל, ועל איך חייל אמור לזהות פקודה מהסוג השני. עוד יעלו אוקיינוסים של דיונים פילוסופיים ומשפטיים– תיאורטיים העוסקים בנושא, וכמובן – אינספור טקסטים על טבח כפר קאסם ב-1956. אבל נסו למצוא ידע עובדתי על המושג המשפטי–מוסרי הזה, "פקודה בלתי–חוקית בעליל". נסו למצוא אירועים היסטוריים מאוחרים יותר מ-1956 המלמדים אותנו על "פקודות בלתי חוקיות בעליל". התוצאות יהיו צנועות ביותר.
הפגנה פלסטינית נגד הפקעת אדמות בוואדי פוקין, דרומית לבית לחם, אתמול, 26 בספטמבר (צילום: אקטיבסטילס)
האין זה מעניין? צה"ל לחם את מרבית מלחמותיו אחרי 1956, חלק הארי של חלליו נפל אחרי שנה זו, ולהוציא את מלחמת 1948, מפגשיו עם אוכלוסייה אזרחית נפוצו רק מאז שנת 1967. ניתן היה לחשוב, כי כינון המושג של "פקודה בלתי–חוקית בעליל" בשנותיה הראשונות של המדינה, יחד עם כיבוש השטחים ב-1967, והטשטוש ההולך וגובר בין לוחמים לבין אזרחים פלסטינים, אמור היה להעמיד חיילים מול לבטים מוסריים רבים יותר. אפשר היה לצפות, כי העובדה שטבח כפר קאסם נלמד במערכת החינוך הפורמאלית והבלתי–פורמאלית, הייתה אמור להביא הרבה יותר חיילים למצבים של התחבטות מוסרית, משפטית ופוליטית בסוגיית "הפקודה הבלתי–חוקית בעליל". אולם בפועל, מקרים כאלה – לפחות אלה המסתיימים בסירוב וזוכים בפרסום – היו מועטים.
אבל חשוב מכך: מרבית הדוגמאות לפקודות בלתי–חוקיות בעליל שהוגדרו במפורש ככאלה בידי מדינת ישראל, הן תמיד פקודות שבוצעו בפועל. דהיינו, פקודות בהן המדינה מאשימה את החייל רטרואקטיבית בכך שהוא היה צריך לסרב לבצע את הפקודה, בדיוק כמו בכפר קאסם ב-1956. המפורסמת והאחרונה שבהחלטות בית משפט מעין אלה, זו ההחלטה לגבי ירי שבוצע בכפר נעלין בגדה, שם הורה קצין לאחד מחייליו לירות בפלסטיני כפות.
אפשר לספור על אצבעות כף יד אחת את הדוגמאות ההפוכות, בהן חיילים סרבו לבצע פקודות בלתי–חוקיות בעליל, וזכו בהמשך לגיבוי המערכת הצבאית או המשפטית. זאת ועוד, דוגמאות אלה כולן עוסקות בחיילים אשר סירבו לפקודות שסיכנו את חבריהם לצוות. הנה אתגר אמיתי: נסו למצוא דוגמא למקרה בו חיילים סרבו לפתוח באש על אזרחים בלתי חמושים. המקרה המפורסם הקרוב ביותר לכך, היה המקרה של קצין המודיעין א', שאירע לפני למעלה מעשור: א' סירב להעביר מידע מודיעיני לשם ביצוע התנקשות ("סיכול ממוקד"), משום שסבר שחפים מפשע ייהרגו במהלך התקיפה. סגן א' טען כי נדרש לבצע פקודה בלתי–חוקית בעליל, ועמדתו הניבה פולמוס לא קטן. אך בסופו–של–דבר, א' הודח מתפקידו, למרות שנהג בדיוק כפי שמצופה מקצין אשר מבחין בדגל השחור המפורסם מתנוסס מעל הפקודה.
סירוב הפקודה נתקל בגינוי ואף בהעמדה לדין, כאשר הסרבנים מחו לא על פקודה כזו או אחרת, אלא על עצם תפקידם בתוך מנגנון צבאי שלם אשר מייצר מדי יום עשרות פקודות בלתי–חוקיות בעליל כמו במכתב הטייסים, במכתב השמיניסטים ובמכתב המילואימניקים הוא הדין לאחרונה גם במכתבם של חיילי יחידת 8200, שפירטו את מגוון הפקודות הבלתי–חוקיות שהוטלו עליהם במהלך שירותם. הלחצים והגינויים החברתיים העצומים המופעלים על סרבני פקודות, בצבא ומחוצה לו, הם בלתי נתפסים, ומאפסים לחלוטין את הסיבות, מוצדקות ככל שיהיו, בגללן החייל מסרב. ההלם החברתי המופעל בעקבות מעשה הסירוב, אוטם כמעט לחלוטין את הדיון בדבר הסיבות בגללן החייל מסרב, והופך אותן למשניות. בעיני המערכת הצבאית ובעיני הקונצנזוס הנוכחי בחברה הישראלית, סירוב הפקודה חמור הרבה יותר מאשר מוות של כל חף מפשע שעלול להיגרם כתוצאה מביצוע הפקודה.
הניסיון לימד, אפוא, שכל ניסיון של חייל להצדיק סירוב בפקודה בלתי–חוקית בעליל, על בסיס התקדים המשפטי של כפר–קאסם מ-1956, הוא לא אחר מאשר "משחק–הפסד": גם אם יתברר שצדק בשיקול דעתו לסרב לפקודה, ימצא הצבא דרכים להוקיעו, לקטלגו כסרבן אידיאולוגי, להעבירו ליחידה אחרת, או למסמס את הפרשה בפרסום דיסאינפורמציה ספקולטיבית בדבר הסכנה בה החייל העמיד את חבריו כתוצאה מסרבנותו. הוא לעולם לא יוכר בידי המערכת כמי שפעל כפי שמצופה ממנו. התקדים המוסרי של כינון הפקודה הבלתי–חוקית בעליל הותיר את החיילים חשופים משני הצדדים: מחד גיסא, תוטל עליהם אחריות משפטית במידה שיבצעו את הפקודה, ומאידך גיסא, הם צפויים לגינוי חברתי אם לא יבצעו אותה.
המיתוס המכונן של הפקודה הבלתי חוקית בעליל הוא בעיקר זה – מיתוס. הוא משמש את המדינה כדי לגונן על עצמה מבחינה מוסרית ובעיקר כלפי חוץ. המצב ה עובדתי הוא שאין לנו עדויות מספיקות של מקרים בהם חיילים סירבו פקודות בלתי–חוקיות בעליל ויצאו מזה בשלום.
אלדד לוי