ההתנגדות של ראשי בל"ד לחתימה של הסכם עודפים בין הרשימה המשותפת לבין מרצ מנעה אולי הישג טקטי (השגת מנדט נוסף לרשימה), אך יותר מכל חשפה חוסר עקביות של בל"ד וחילוקי דעות מהותיים לגבי דרך ההתנהלות בזירה הפוליטית הישראלית.
יאסר ערפאת ויצחק רבין (צילום: דובר צה"ל)
הנימוק העיקרי שהעלתה בל"ד להתנגדותה להסכם העודפים, שהוצע לרשימה ברגע האחרון, היה שמרצ היא מפלגה ציונית. הנמקה זו הייתה מוזרה, שלא לומר מעוררת גיחוך. הרי בכנסת ה-19, כאשר על הפרק עמדו הכרעות בנושאים חשובים ביותר לדמוקרטיה הישראלית – כמו "חוק הלאום" (שיזמו הליכוד ו-"הבית היהודי") ו-"חוק המשילות", שכלל העלאה של אחוז החסימה בבחירות לכנסת ל-3.25% – בל"ד שיתפה פעולה לא רק עם מרצ, אלא גם עם מפלגת העבודה ומפלגות חרדיות.
איך מנהלים פוליטיקה?
באופן הכללי ביותר ניתן לומר, כי פוליטיקה כוללת ניתוח המצב הקיים, ניסוח יעדים ובחירה באמצעים הולמים ובשיתופי הפעולה האפשריים להשגת אותם יעדים.
במצע הרשימה המשותפת, שפורסם חודש לפני הבחירות, הודגש, כי היא "מהווה חלופה דמוקרטית" ו-"תשובה פוליטית לאיום הפאשיסטי", וכי היא נאבקת "להבטחת שוויון מלא בכל תחומי החיים" ולהגנת זכויות העובדים והנשים. המצע מדגיש, כי הרשימה "מבטאת את אחדות המאבק של הציבור הערבי–פלסטיני מול השלטון… ואת שותפות המאבק עם הכוחות היהודיים שנאבקים נגד כיבוש, גזענות ואפליה".
דחיית ההצעה לחתימה על הסכם העודפים עם מרצ לא פגעה במרצ עצמה, שכן זו חתמה על הסכם עודפים עם "המחנה הציוני". אך היא פגעה ברשימה המשותפת – הן בסיכוי האלקטוראלי שלה והן בהוכחת מחויבותה ליישם בפועל את "שותפות המאבק", עליו הצהירה במצעה. להתחייבות לפעול להדיפת המתקפה הפאשיסטית ולבידוד הגזענים יש משמעות, רק כאשר מיישמים שיתופי פעולה ציבוריים ככל שניתן בתנאים נתונים.
הניסיון של "הגוש החוסם" (1995-1992)
התמיכה הפרלמנטארית ("גוש חוסם") של סיעת חד"ש ושל סיעת מד"ע (בראשות עבד אל–והאב דראושה) בממשלת רבין השנייה הייתה יישום של שיתוף פעולה ציבורי–דמוקרטי במאמץ לבלימה מעשית של הגעת הימין בראשות נתניהו לשלטון.
שיתוף הפעולה הזה החל עוד קודם להקמת ממשלת רבין. במארס 1990, הופלה ממשלת "האחדות" בראשות יצחק שמיר בהצבעה על הצעת אי–אמון של סיעות האופוזיציה, אליה חברו גם הח"כים של המערך, אשר היו עד אז בממשלה עם שמיר. חודש לאחר מכן, בעקבות מו"מ עם המערך בראשות פרס, פרסמה חד"ש הודעה, כי תתמוך בממשלה בראשות פרס, כאשר זו תובא לאישור בכנסת. המהלך הזה כשל לאחר ששני ח"כים של אגודת ישראל נעדרו מההצבעה. חודשיים לאחר מכן הקים שמיר קואליציית ימין.
שיתוף הפעולה האופוזיציוני בשנתיים שחלפו בין הקמת ממשלת שמיר לבין הבחירות לכנסת ה-13, יצר את התנאים להסכמה של חד"ש (שניתנה עוד לפני הבחירות) לתמוך מבחוץ בממשלה שתקים מפלגת העבודה בראשות רבין. מיד לאחר הבחירות, הגישה חד"ש למפלגת העבודה מסמך דרישות מדיניות וחברתיות, שעל בסיסו קיבלה מסמך התחייבויות מצד העבודה.
שיתוף הפעולה הפרלמנטארי חסר התקדים בין חד"ש ומד"ע לבין ממשלת העבודה–מרצ איפשר את המהלך המדיני ההיסטורי של הכרה רשמית של ישראל באש"ף כנציג הלגיטימי של העם הפלסטיני ושל ניהול משא–ומתן מדיני עמו. הוא איפשר השגת כמה תביעות בתחום שוויון האוכלוסייה הערבית, כמו ביטול האפליה של ילדים ערבים בקצבות ילדים, מענקי פיתוח לרשויות מקומיות ערביות, הגדלת תקציבי החינוך והרווחה.
יחד עם זאת, שיתוף הפעולה הזה לא שלל מחד"ש חופש פעולה וגם חופש הצבעה נגד הממשלה בשאלות מהותיות. כך, למשל, באשר בסוף יולי 1993 פתחה ממשלת רבין במלחמה בת שבוע בלבנון, חד"ש הגישה הצעת אי–אמון בממשלה. אך הממשלה לא נפלה משום שהליכוד הצביע עם הקואליציה בעד המלחמה.
הצעה נוספת לאי–אמון הגישו סיעות חד"ש ומד"ע במאי 1995 בשל החלטה להפקיע 535 דונם בירושלים המזרחית. במקרה הזה הודיע נתניהו, כי הליכוד יתמוך באי–אמון במטרה להפיל את ממשלת רבין. הודעת הליכוד הלחיצה את רבין ופרס (שר החוץ), וברגע האחרון, לאחר שהצעות אי–האמון כבר הוצגו ולפני ההצבעה, הודיע פרס מעל בימת הכנסת: "החלטנו להשעות את ההפקעות בירושלים".
חד"ש העריכה, כי המטרה המידית הושגה והודיעה על הסרת אי–האמון. סיעת מד"ע, לעומת זאת, עמדה על הצבעה, בה היא לבדה תמכה בהצעתה לאי–אמון.
המבחן הראשון
שיתוף הפעולה נגד הימין במסגרת "גוש חוסם" נקטע אז בשל רצח ראש הממשלה רבין בנובמבר 1995. כיום, 20 שנה לאחר הרצח, יכול שתופיע שוב אופציה פרלמנטארית לבודד את הימין הגזעני בראשות נתניהו וליטול חלק פעיל בבלימה של סכנת הפאשיזם. נכונות לבדוק ברצינות אפשרות כזאת תהיה המבחן הראשון של חד"ש ושל יתר מרכיבי הרשימה המשותפת לאחר הבחירות.
תמר גוז'נסקי
