מזה שלושה עשורים, מתנהלת מערכה גלובלית נגד מעורבות הממשלה במשק ולמען הפרטה כוללת של חברות ממשלתיות ושל שירותים ציבוריים. ראשי ממשלות, נגידי בנקים מרכזיים וכלכלנים מהאקדמיה הסבירו לנו שוב ושוב, כי רק ההון הפרטי ורק השוק החופשי הם ערובה לניהול יעיל ותקין של המשק. וכדי לשכנע אותנו בצדקת הטיעון, נופפו מולנו במופת המשק האמריקאי הפרטי.
אך המציאות לא השתכנעה מאותם טיעונים, וארצות-הברית, מופת השוק החופשי, נקלעה למשבר כלכלי מחריף, שבמהלכו קורסים בשנה האחרונה בנקים, חברות השקעה וחברות הון אחרות, ועובדים מאבדים את מקום עבודתם.
ומה עושה הממשל האמריקאי, כאשר השוק החופשי מתגלה במלוא חולשתו, וכאשר ערכן של מניות רבות צונח בעשרות אחוזים, וכאשר מפקידים חוששים מאוד, שלא יראו יותר את החסכונות שלהם? ברגע כזה, שוכחים ראשי הממסד הכלכלי והפוליטי את כל נאומיהם בדבר עליונות השוק החופשי המצליח תמיד, והם מתערבים ועוד איך.
בתחילת השבוע נמסר, כי הנרי פולסון, שר האוצר בממשל בוש החליט להלאים (שומו שמיים!) את שני הבנקים הגדולים ביותר בשוק המשכנתאות בארה"ב – פאני מיי ופרדי מאק, אשר מחזיקים במחצית מהשוק. שר האוצר הסביר את צעדו בחשש, שקריסתם הקרובה של שני ענקי הבנקאות הפרטית תמוטט לא רק את שוק המשכנתאות, אלא את הכלכלה האמריקאית בכללה.
קדמה להלאמה זו של חובות בהיקף של מיליארדי דולרים, ההלאמה של הבנק בר סטרנס, שהיה בנק ההשקעות החמישי בגודלו בארה"ב, ושגם הוא עמד בפני התמוטטות.
במקרים אחרים, הבנקים פושטי הרגל נסגרים בפקודת השלטונות, וכל עסקיהם מועברים לניהול בידי בנקים אחרים, וזאת כדי למנוע מצב שבו בעלי פיקדונות יישארו עם ידיים ריקות.
ההלאמה וצורות אחרות של מעורבות ממשלתית, המתרחשות היום בארה"ב, אינן מעידות על התפכחות של הממסד הכלכלי והפוליטי מאגדת השוק החופשי היעיל והמוצלח. ההלאמה וההתערבות הממשלתית החזקה נועדו להציל את הקפיטליזם, כלומר – להציל את קבוצות ההון הגדולות. הצלה זו מתבטאת בניסיון להבטיח את המשך הפעילות הכלכלית גם בתנאיי משבר, וזאת באמצעות העברה מסיבית של כספים מהאוצר לחברות הקורסות.
במקביל, נועדה מעורבות זו לבלום זעם עממי והתפכחות של שכבות עובדים רחבות מהאשליה, שקניין פרטי ושוק חופשי הם ערובה לביטחון הכלכלי שלהם.
