נכתב על ידי דנה גולן, סגן במיל'. וחברה ב"שוברים שתיקה ", פורסם באתר ynet. 

 

הכי פשוט לטעון שעדויות החיילים ממבצע "עופרת יצוקה" מבוססות על שמועות, מייצגות "תפוחים רקובים" ואולי אף נלקחו ממתחזים לחיילים. תשובה כזו לא דורשת יותר משחזור התגובות הקודמות לעדויות, שמשקפות את המדרון המוסרי בו מידרדרת המערכת הצבאית שלנו.

 

בהשראת הדובר הצבאי, אנו נוטים להתייחס לכל מה שמערער את האתוס הצה"לי שגדלנו עליו בהינף יד מבטל. אנחנו חושדים באמיתות הדברים, נתלים בכל פרט שמרמז על הצדקה מבצעית ובעיקר מעלימים עין, בתקווה שלא נצטרך להתמודד עם מציאות אחרת.

 

המציאות שמצטיירת מסיפורי החיילים אינה קלה לעיכול, אך היא קיימת בשטחים שרובנו לא נכנסנו אליהם מעולם. 30 החיילים שראיינו אנשי "שוברים שתיקה" מהווים רק צוהר לאפלה העוטפת את מבצע "עופרת יצוקה". חובתנו האזרחית, לכל הפחות, היא להקשיב להם.

 

במציאות שמתוארת בעדויות יש יותר מסיבה אחת לדאגה. העובדה שבקוסובו ובצ'צניה התרחשו זוועות איומות יותר היא לא תירוץ להמשיך לישון בשקט, כי לא אלו הן אמות המידה המוסריות על פיהן רצינו לחיות.

 

צבא שמשקיע משאבים כה רבים בחיל החינוך ומכשיר מדי שנה אלפי חיילים וקצינים לשם כך, לא יכול להרשות לעצמו לדלג על שלב היישום בשטח.

 

במשך שנתיים וחצי ענדתי את השרוך האפור של החיל וזכרתי בעל פה את כל ערכי "רוח צה"ל" שהוכשרתי להטמיע בפעילות בכירים וזוטרים כאחד. המקום הראשון בו נתקלתי בפער העצום בין בסיס ההדרכה של חיל החינוך וה"שטח" היה בחברון. שם, נשאר הפנקס הכחול בו מפורטים ערכים כמו: טוהר הנשק, אמינות, חיי אדם, אחריות, משמעת ודוגמא אישית, בתוך הכיס. חברון לא נמצאת הרחק מכאן אבל היא בעולם אחר. רובנו הרי לא מגיעים לשם.

 

כשאנחנו שולחים ילדים בני 18 לעולמות אחרים, אנו נוטים לחשוב שגם שם הם פועלים על פי הכללים שלימדנו אותם, ומקווים שהיד שמכוונת אותם יודעת מוסר וגבולות, לא רק שומרת אותם בחיים. לפיכך אנחנו מצהירים בביטחה, ספק כלפי חוץ, ספק לעצמנו: צה"ל הוא הצבא המוסרי ביותר בעולם.

 

אבל מה בעצם אנחנו משדרים בשתיקה שלנו לילדינו שחוזרים מאובקים מהקרב ומוכנים להישבע שאנחנו לא רואים הכל? שאנחנו, מבלי לזוז מהספה, עדיין יודעים יותר טוב מהם?

 

מפקד בכיר המתדרך את פקודיו בכניסה לעזה ואומר להם שעליהם "להביא לו 2,000 מחבלים", במקום להגדיר מהן הוראות הפתיחה באש, לא צריך להיות מפקד בצבא שלנו. לא המפקד שמתריע כי "אנחנו הולכים לפרק להם את התחת, לאנוס אותם, לזיין אותם" וגם לא המפקד שמציע לחייליו "שלא יטרידו אתכם שאלות מוסריות, זה יטריד אתכם אחר כך". מפקד המבטיח לחיילים שלא יהיה להם מקום על הנשק מרוב איקסים הופך את המוות למשהו סקסי. אנחנו יכולים לשלוח אלפי חיילים עם שרוך אפור ש"יטמיעו ערכים", אבל אף אחד מהם לא יצליח לעשות זאת טוב יותר ממפקד כזה, שעומד מול פקודיו.

 

טעות גדולה לחשוב כי טון הדיבור האלים והמתירני, הכוחנות והשנאה נשארים הרחק מאחור. הפינות החשוכות בהן מתרחבת הגדרת האויב ללא הבחנה – מכתימות את פרצופה של החברה הישראלית כולה.

 

השתיקה שלנו מול עדויות מהסוג הזה מזינה את הריקבון המוסרי ומאפשרת למפקדים זוטרים ובכירים להוביל את חיילינו אל עבר תהום שממנה אין דרך חזרה. צה"ל מעולם לא היה צבא צ'צניה, ומעולם גם לא ישאף להיות. אל מול הערכים המגדירים את רוח הצבא עומדים אתגרים יומיומיים וחיילים צעירים שזקוקים לאותה יד מכוונת תחת מדים. אם נקבל את שחרור הרסן המאפיין את "עופרת יצוקה" כלחימה לגיטימית, תהיה זו הודאה בכך שבחרנו להקל ראש בחינוך לערכים, בחרנו לוותר על הדרך.

 

צה"ל הוא אנחנו, מפקדיו וחייליו הם הפנים שלנו מול העולם והאמת שלנו מול עצמנו. הגיע הזמן שנתעורר משבי המיתוסים ונהיה מספיק אמיצים גם כדי להביט במראה ולראות איך אנחנו נראים באמת.

 

הכי פשוט להגיד "לא היה ולא נברא". אבל תגובה כזו לא משנה מציאות. היא רק עוזרת לנו לברוח.