סַלָאהֶטִין דֶמִירטָש (יליד 1973) הוא פעיל שמאל תורכי-כורדי. בשנים 2018-2014 עמד בראש "מפלגת העמים הדמוקרטית" השמאלית והתמודד בבחירות לנשיאות מול ארדואן. ב-2016 נכלא בידי השלטונות באשמת תמיכה במאבק הכורדי המזוין ונשפט ל-42 שנות מאסר. ב-2018 התמודד דמירטש שוב בבחירות לנשיאות – הפעם מהכלא – וזכה ב-8% מהקולות. בהיות בכלא החל לכתוב סיפורים קצרים, ואלה פורסמו עד כה בשלושה קבצים. הסיפור להלן לקוח מספרו השני Devran"", שיצא לאור ב-2019.
***
את הגניבה הראשונה שלי עשיתי בגיל 19, כלומר בשנה שעברה. אני זוכר אותה כאילו זה היה אתמול. צריך לומר שזו הייתה גם הגניבה האחרונה שלי, וזה לא שאני מתכוון להתגאות לפניכם בכייסות. אין לזה צד טוב, איך שלא מסתכלים על זה, זה לא בסדר. זו הייתה טעות, אבל הטעות הזו שינתה את החיים שלי. לא הגניבה עצמה – לפעמים מה שחשוב יותר הוא ממי גונבים.
בשכונה שלנו פעלה כנופיית הכייסים של הַמדי. לא אשקר, הצקתי להם לא מעט כדי שיקבלו אותי לחבורה, אבל הם סירבו. בזמן שבכיס שלי לא היה גרוש, לחבר'ה האלה היו טלפונים מהדגם האחרון, נעליים ממותגות וטישרט חדשה כל יום. כשאתה צעיר הדברים האלה חשובים.
לא הייתה לי עבודה והייתי עני, אז אמרתי לעצמי שאעשה את זה – פעם אחת ודי. את השיטה איכשהו כבר תפסתי. ברגע שבחרת את מקום הגניבה, את התזמון ואת הקורבן, השאר קל: בהתחלה רגוע, אחר כך מהר. לחטוף ולברוח.
הלכתי לשכונה בה אף אחד לא מכיר אותי. סקרתי את המרחב בזהירות ובחרתי סמטה בלי מצלמות אבטחה. קניתי עיתון ספורט, נשענתי על הקיר, העמדתי פנים שאני מעיין בעיתון והתבוננתי באנשים שפנו מהרחוב הראשי אל הסמטה. שמתי עין על שניים-שלושה אנשים, אבל בסוף ויתרתי ברגע האחרון. לבסוף, נכנסה לרחוב בחורה בת עשרים ומשהו עם טלפון ביד. היא נראתה כמו סטודנטית באוניברסיטה. יד אחת שלה נחה על תיק צד שנתלה מהכתף, והיד השנייה הצמידה את הטלפון הנייד לאוזן. התלבטתי: התיק או הטלפון? בסוף החלטתי ללכת על הטלפון.
תוך פחות מחמש שניות חטפתי את הטלפון מהאוזן של הבחורה וברחתי מהסמטה בפנייה הראשונה ימינה. כמובן תכננתי מראש לאן ארוץ. אחרי שתי פניות נוספות הפסקתי לרוץ ועברתי להליכה מהירה.
הקול של הבחורה עוד צלצל באוזני: "היי! מה אתה עושה? תחזיר את הטלפון!". התנשפתי מההתרגשות ומהריצה. הטלפון היה בידי והמשכתי ללכת במהירות בלי להסתכל לצדדים. בזמן הריצה שמעתי איזה מין קול: "בת שלי, יֶלְדָא, מה קורה בת שלי, את בסדר, את שומעת?". רק אחרי שעברתי להליכה הבנתי: לעזאזל, שכחתי לנתק את הטלפון. ניסיתי לנתק בפאניקה. על מסך הטלפון היו כתוב "אמא", כלומר הבחורה הייתה באמצע שיחה עם אמא שלה. בדרך כלל צריך לכבות לגמרי את הטלפון, להוציא את כרטיס הסים ולשבור אותו, אבל לא עשיתי את זה. איזשהו קול בתוכי האשים אותי שקטעתי את הקשר האחרון בין הבחורה לאמא שלה, וכאילו אמר לי: " לא גבר, אל תעשה את זה". באותו רגע הבנתי שגנב כבר לא יצא ממני. כבר עמדתי לשוב לאחור ולחפש את הבחורה, אבל אז הבנתי מה יהיה המחיר והתעשתי. כשהגעתי לרחוב ראשי אחר, התיישבתי בבית הקפה הראשון שמצאתי. הנחתי את הטלפון על השולחן והתסכלתי בו.
זה היה אייפון 2 חדש לגמרי, מכוסה במגן מפלסטיק עם ציורים של פרחים. המחיר של אייפון 2 חדש היה 1,500, אבל כנראה יכולתי לקבל עליו רק 200 ממוכר טלפונים יד שנייה. היו קונים אותו בלי בעיה.
"אמא" שוב התקשרה, ואני שוב ניתקתי.
אז זה הטלפון של יֶלְדָא, חשבתי. הרגשתי מוזר, כאילו גנבתי טלפון של מישהי שאני מכיר. מעניין איזה מין בחורה היא ילדא. לא הספקתי לראות את הפנים שלה, וגם היא לא ראתה את הפנים שלי. עכשיו תבינו, אף פעם לא הייתה לי חברה. איזו בחורה בכלל תסתכל על אחד כמוני שאין לו גרוש? ילדא הייתה בכלל מסתכלת לכיוון שלי? איך שהייתה רואה אותי, היא הייתה מבינה שאני עני… או אולי שאני גנב? לא, היא בכלל לא הייתה מסתכלת.
ואם היא לא תדע שאני גנב? הרי היא לא ראתה אותי. אני אגיד לה, "איזה בחור רץ והפיל את זה, ככה מצאתי את הטלפון". היא תאמין? אולי היא תזהה אותי ותגיד: "לא, אתה זה שגנב לי את הטלפון". שווה לקחת את הסיכון? לא, אמשיך לפי התוכנית: למכור את הטלפון ולהכניס מאתיים לכיס.
אוף! גם אם יהיו לי מאתיים בכיס איזו בחורה תסתכל עלי בכלל? אבל אם אגש לילדא ואחזיר לה את הטלפון, אולי יצא מזה משהו. מעניין אם היא יפה… רגע, מה בעצם עשיתי? רשמית נהייתי גנב, גנבתי טלפון מבחורה שדיברה עם אמא שלה. אבל לא יצא ממני גנב. האלה מהכנופיה של המדי עושים את זה כמה פעמים ביום, הם כבר התרגלו, אני בטח לא אצליח לעמוד בזה. אני מרגיש בחילה, הראייה שלי נהיית מטושטשת. עבר לי בראש שאני צריך להשאיר את הטלפון על השולחן ולברוח – אבל זה לא יבטל את הגניבה. לא, הדברים האלה בכלל לא בשבילי. הם לא כמו שנראה מבחוץ. הידיים שלי רעדו, כמעט בכיתי.
בינתיים "אמא" הפסיקה להתקשר. כנראה החליטה להתקשר למשטרה. לפתע התקשר מספר לא מזוהה. אולי זו המשטרה? אין מצב, בשום מקום בעולם המשטרה לא עובדת כל כך מהר. אין להם כוח אדם, הם בכלל יתעניינו באיזה אייפון שנעלם? אזרתי אומץ ועניתי לטלפון. הקול שלי יצא קצת גבוה מדי כשאמרתי "הלו, כן בבקשה". "מי זה?", שאל קול של בחורה יפה. כלומר, קול יפה של בחורה. אם הקול יפה, חשבתי, גם הבחורה בטח יפה. "לפני רגע מצאתי את הטלפון הזה על הרצפה, ישר התקשרת ועניתי", אמרתי, וניסיתי ככל יכולתי להישמע אמין.
"כן, זה הטלפון שלי, לפני כמה דקות מישהו חטף לי אותו מהיד וברח, אני מתקשרת מטלפון של חברה. תודה רבה לך, וואו, אני ממש שמחה. תוכל להביא לי את הטלפון? או שאני אגיע אליך?". מיד תכננתי בראש תוכנית חדשה. "ברור שאני יכול להביא לך אותו, אבל מאיפה לי שזה באמת הטלפון שלך? אני אמסור אותו למשטרה, תלכי לתחנה ותקחי אותו משם", אמרתי. "תראה איזה שועל", חשבתי לעצמי והתגאיתי בחוכמתי. יכול להיות גנב שלא מפחד ללכת למשטרה? זה עבד: " לא, לא, אין שום צורך במשטרה", אמרה ילדא. "לא צריך עכשיו עניינים רשמיים", הוסיפה.
"טוב, אז תגידי איפה את, ואם זה לא רחוק מדי אני אגיע אליך". "הטלפון שלי נגנב ממש לפני כמה דקות, אתה בטח קרוב. יש מועדון צעירים ברחוב קַלֵנְדֶר, אתה מכיר אותו? אני שם עכשיו". "בסדר, אני אמצא אותו. כבר מגיע", אמרתי וניתקתי. המילים "אמא מתקשר/ת" שוב הופיעו על המסך. הפעם שמתי את הטלפון על שקט. יצאתי מבית הקפה ומצאתי את רחוב קלנדר; שאלתי ברחוב ומצאתי את מועדון הצעירים. בקומת הקרקע של בניין דירות, צמוד לחנות קטנה, היה תלוי שלט בו נכתב "תנועת הצעירים המהפכנים". כשראיתי את השלט ישר קצת נרתעתי. מהפכנות שמהפכנות, הדברים האלה לא בשבילי. ובכל זאת טוב שאני מחזיר את הטלפון, חשבתי. דלת המועדון הייתה פתוחה ונכנסתי. בפנים היו חמישה-שישה שולחנות, כמה כיסאות, ועל הקירות היו כמה ציורים ותמונות – את מי שהופיעו בהם לא זיהיתי. חשבתי שהם בטח מייסדי התנועה או משהו כזה. חמישה אנשים ישבו סביב אחד השולחנות, שלושה צעירים ושתי צעירות – אחת מהן ילדא. זיהיתי אותה לפי מעיל העור החום.
היא צחקה, קמה על רגליה וניגשה אלי. בחדר עמד עשן כבד של סיגריות. החלל היה קטן ומחניק. שתי נורות חשופות שנתלו מהתקרה האירו את החדר באור צהוב, למרות שבחוץ היה יום. החלון היחיד של המועדון כוסה בווילון כבד מבד כהה. אבל ילדא בבירור הייתה מאוד יפה, והיה לה צחוק מוזר כזה, מהסוג שחודר לאנשים ישר ללב. היא הסתכלה עלי בשמחה ובחום כאילו הייתי חבר ותיק שלה. רציתי לקבור את עצמי מרוב בושה. מה אם היא מזהה אותי? חשבתי לזרוק את הטלפון ולברוח. אבל ילדא ניגשה אלי ולחצה את ידי. היד השניה שלי אחזה בטלפון והזיעה.
"ממש תודה רבה, באמת, מצטערת שהטרחתי אותך. אני ילדא, זה הטלפון שלי. בשנייה הוא חטף את הטלפון וברח, אפילו לא הבנתי מה קורה. בכל מקרה היה לי מזל, הטלפון כנראה נפל לו כשהוא רץ. בוא, שב איתנו ושתה תה". כמה שילדא הייתה רגועה ונינוחה, כך אני הייתי לחוץ ונבוך. הבחורה שגנבתי ממנה לפני רגע הזמינה אותי לשתות תה, כלומר היא לא זיהתה אותי… אבל הלב שלי דפק כל כך חזק עד שפחדתי שישמעו אותו. הצעירים האחרים סביב השולחן הציגו את עצמם בזה אחר זה ולחצו את ידי. " קוראים לי גַזַנְפֵר", הצלחתי איכשהו לומר. הושיבו אותי באדיבות ליד השולחן, וכשאמרתי שאני צריך ללכת אמרו "שב איתנו קצת, לא ניתן לך ללכת לפני ששתית תה". אחד הצעירים מזג תה ממיחם חשמלי שעמד על שולחן בפינת החדר והביא אותו לשולחן. כולם היו בערך בגילי, אולי אחד או שניים היו קצת יותר מבוגרים.
"לא מוצאים היום הרבה כמוך, גזנפר", אמר אחד הצעירים. מרוב בהלה נחנקתי והתה החם נשפך לי מהפה. "הוא עלה עלי?" חשבתי לעצמי. השתעלתי קצת אחרי הבליעה. "מה הכוונה?" שאלתי. "כבר אין אנשים כמוך שימצאו טלפון ברחוב ויחזירו אותו לבעלים שלו. הנוער היום מושפע מהתרבות הצרכנית המנוונת. גם הערכים האנושיים נמחצים בין גלגלי השיניים של המערכת הקפיטליסטית. הצעירים שלכודים בעוני בידי משטר הניצול…" הוא המשיך ואמר עוד כמה דברים מהסוג הזה, שאני לא זוכר עכשיו.
"כן", אמרתי. בזמן שהוא דיבר שקעתי קצת בכיסא. בלעתי במהירות עוד שתי לגימות מהתה, קמתי ואמרתי "אני אזוז עכשיו". אבל ילדא אחזה בזרועי ואמרה "לא, שב איתנו עוד קצת! אם אתה לא ממהר חכה קצת, עוד מעט נכין אוכל. תאכל איתנו ואז תלך". ניסיתי שוב ("אני באמת צריך ללכת", ואחר כך "אני לא רעב") אך הם התעקשו ("לא, בבקשה תשאר", "תאכל קצת") והניחו לפני כוס תה שניה.
הדיבורים המהפכניים שלהם היו זרים לי לחלוטין, אבל ילדא הייתה מאוד יפה והם התעקשו בחמימות ובכנות שאשאר. היא הייתה כל כך יפה ש… איכשהו לא הייתי מסוגל לקום וללכת. עבר לי בראש שאולי אוכל להיות חבר של ילדא. לא בדיוק הבנתי אם בגלל שהם מהפכנים הם גם עניים, או בגלל שהם עניים הם גם מהפכנים, אבל הייתי בטוח שעוני קשור לזה איכשהו. המחשבה הזו גרמה לי להרגיש יותר בנוח.
הם דיברו ביניהם ללא הפסקה, אבל היה דבר אחד שלא הבנתי. הסתכלתי על התמונות והפוסטרים שהיו תלויים על הקירות ולא הכרתי אף אחד מהאנשים שהופיעו בהם. על לוח שעם היו כל מיני מודעות ופליירים, כולל הזמנה להופעה. לא הבנתי מה בדיוק הם עושים בתנועה הזו, אבל התביישתי לשאול. הם שאלו אותי במה אני עובד ומה עם המשפחה שלי, וכשלא יכולתי להתחמק יותר אמרתי "אני מובטל". הם דיברו בלי לקלל, זה מה שהכי הפתיע אותי. לכן לא ידעתי מתי הם כועסים ומתי הם מסכימים.
אחד הצעירים הכין במהירות שקשוקה על כירת גז ניידת. צעיר אחר פרס עיתונים על השולחן, הוציאו לחם משקית ואכלנו כולם ביחד ישר מתוך המחבת. הייתה אווירה כאילו כולנו חברים כבר שנים, וכל המבוכה שלי נעלמה. איכשהו הצטרפתי לקבוצת החברים של ילדא, שרק לפני שעה גנבתי את הטלפון שלה. כולם שם היו סטודנטים באוניברסיטה: משפטים, היסטוריה, פילוסופיה…
קינאתי בהם, לו רק יכולתי ללמוד… לא להאמין שרק באותו בוקר קינאתי בהמדי ובכנופיה שלו. ילדא הייתה יפה מאוד, ניסיתי להסתכל בה בסתר. בשלב מסוים היא קמה ודיברה בטלפון עם אמא שלי. התאמצתי להאזין לה, אבל מסביב לשולחן שמו לב ונהייתי שוב נבוך מאוד. היא סיפרה לאמא שלה על הגנב, אבל מבלי להאשים ומבלי להתלונן. היא אמרה דברים כמו: "רק מי שאין לו ברירה עושה את זה. אנשים נדחקים לפשע מחוסר ברירה", דברים שכאילו הוציאו את הגנב צודק. עוד דחיפה קטנה וכבר הייתי מתוודה על כל העניין!
אחרי שהעברנו ככה כמעט שעתיים קמתי. הודיתי לכולם. "תבוא שוב, אתה תמיד מוזמן", אמרו. "אני אבוא", אמרתי. הם היו חבר'ה משכילים, אבל לא הרגשתי את עצמי פחות טוב לידם. הרגשתי כאילו אני אחד מהם. הם אמרו שיחפשו בשבילי עבודה. "יהיה טוב", אמרתי. בדרך החוצה הראו לי מדף ספרים שעמד סמוך לכניסה למועדון. "אתה יכול לבוא ולקרוא פה ספרים", אמרו. הם היו חבר'ה טובים – כמונו, אבל לא ממש כמונו. הבנתם יעני.
כבר שנה שאני מגיע למועדון, והחברים גם מצאו לי עבודה במסעדה. התחלתי לקרוא ספרים. לאט לאט אני מבין יותר דברים. הכרתי עוד חברים, רובם סטודנטים, עובדים, מובטלים. אנחנו הולכים ביחד להפגנות; ל-1 במאי, לנורוז. זה עולם אחר, אי אפשר להסביר את זה למי ששואל, אבל אני מרגיש הרבה יותר טוב עם עצמי. בכל מקרה, השארתי מאחור את הגניבה. איזה מזל, גורל אפילו… היום ההוא שינה את חיי.
הסיבה העיקרית בזכותה חזרתי למועדון הייתה ילדא. לא, לא רק היופי של ילדא – גם בגללו כמובן – אלא בזכות מה שאמרה לי כשליוותה אותי באותו יום אל מחוץ למועדון: "אתה חבר טוב, גזנפר. אם אתה במצוקה בוא אלינו, נאסוף בינינו קצת כסף. אבל לעולם אל תעשה דברים כאלה. תודה לך שוב". כן, ככה אמרה ילדא. היא הסתכלה ישר לתוך עיני, ללא האשמה, בטוב לב ובהבנה. רציתי לקבור את עצמי, וברחתי משם בלי להוציא מילה. חשבתי על זה הרבה כמה ימים, ואז חזרתי למועדון. הם קיבלו אותי בחזרה כאילו לא קרה שום דבר – והייתי בטוח שזה מה שיעשו. עדיין לא הבנתי מה זה בדיוק אומר להיות מהפכן, אבל בעיני זה דבר יפה. גם ילדא עדיין מאוד יפה. לפעמים אני מסתכל בה בסתר.
תרגם מתורכית: אסף טלגם
הסיפור פורסם לראשונה בגיליון המיוחד לציון 60 שנה ל"זו הדרך":
https://zoha.org.il/wp-content/uploads/2026/01/ZoHaderekh60.pdf
עוד בנושא: https://zoha.org.il/129579/


