מציאות המלחמה בישראל איננה מצב חירום זמני, אלא שיטה סדורה המושתתת על שני עמודי תווך: דיכוי לאומי ודיכוי מעמדי. הכיבוש משמר עליונות לאומית והקפיטליזם מעמיק את הניצול החברתי. זו אינה תקלה במערכת אלא ליבת הסדר. כל ניסיון לקדם שינוי חברתי עמוק מבלי להתמודד עם העליונות הלאומית נידון מראש לכישלון. באותה מידה, אי אפשר להתמודד עם מאבק לאומי צודק מבלי להתמודד עם הסדר הכלכלי שמחזיק את הדיכוי הזה בחיים. מכאן נגזרת גם אחריותה ההיסטורית של מפלגה קומוניסטית: לפעול לפירוק מנגנוני הדיכוי הללו ולבנות אלטרנטיבה סוציאליסטית, דמוקרטית ויהודית-ערבית.

במשך יותר ממאה שנה ממלאת המפלגה את תפקידה זה בעקביות. היא נאבקת למען זכויות עובדים, למען שוויון אזרחי ולאומי, למען שלום צודק ולעצמאות פלסטינית. אבל בשנתיים האחרונות נדרש מאבקנו נגד הכיבוש והאפרטהייד לעמוד במבחן קיצוני במיוחד. מלחמת ההשמדה כלפי עזה לא הייתה עוד סבב של אלימות, אלא שלב עמוק יותר בתהליך של נישול העם הפלסטיני מאדמתו ושל העמקת הפשיזם בישראל. כמעט לבדה במערכת הפוליטית, הניפה המפלגה הקומוניסטית את הדגל נגד מלחמת ההשמדה, בעד עסקת חטופים "כולם תמורת כולם", ובעד הסדר מדיני ישראלי-פלסטיני. מסגרות אחרות בחרו לשתוק, להתיישר או להתפתל; אנו בחרנו להיאבק בעקשנות, באומץ ובעקביות.

התגברות הלאומנות והפשיזם בישראל אינה סטייה מן הנורמה אלא חלק אינטגרלי ממנגנון השליטה. בכל פעם שצורכי השלטון דורשים ללכד את הציבור סביבו, הוא מצביע על אויב מאיים: פעם זו איראן, פעם לבנון, תמיד הפלסטינים. הנפנוף באויב מאפשר לממשלה לטשטש את כישלונותיה – הצבאיים, הפוליטיים והחברתיים – תוך חיזוק התחושה של לכידות לאומית המספקת לה משענת פוליטית יציבה. אלא שבאווירה מלכדת זו נוצרו גם סדקים: יותר ויותר ישראלים הבינו שלחץ צבאי לא ישחרר את החטופים; שאין אפשרות לניצחון צבאי מוחלט של סוגיה פוליטית; וכי ללא סיום הכיבוש וכינון מדינה פלסטינית לא יתכן ביטחון לשני העמים. בסדקים אלה מתחיל שינוי – לא שינוי פתאומי אלא תהליך פוליטי וחברתי הדורש ארגון, שכנוע, סבלנות וכוח עמידה.

מתעקשים לעמוד מול הפחד

המלחמה נוצלה לקידום טרור משטרתי בחברה הערבית בישראל. צעירים נעצרו בעילה של פוסטים ברשת, מנהיגים הוטרדו, הפגנות נאסרו. פחד הוחדר במכוון בידי השלטון. אבל משטר הפחד הזה לא שבר אותנו. התמדנו להפגין כחוק, התעקשנו לממש את הזכות הדמוקרטית גם בתנאים עוינים, וכך נוצר מרחב שהחזיר למאבק צעירות וצעירים רבים. כחלוף הזמן, שטף גל של הפגנות את היישובים הערביים. זה קרה לא משום שהמשטר התרכך, אלא משום שהציבור החליט שאינו מוכן לשתוק עוד. זו אחת ההצלחות המשמעותיות ביותר של המאבק שלנו בתקופת המלחמה: בניית אומץ קולקטיבי מחודש אל מול הפחדה מתוכננת.

במקביל לכך, הפשיעה המשתוללת ביישובים הערביים מאיימת על עצם המרקם החברתי של הפלסטינים אזרחי ישראל. הפשיעה אינה בעיה "קהילתית" או "פנימית", אלא תוצר של מדיניות מכוונת של הזנחה שיטתית. הממסד מניח לפשיעה המאורגנת להתעצם, ואז משתמש בה כדי להצדיק הסתה ואפליה. המאבק בפשיעה הוא חלק מהמאבק הכולל למימוש הזכות לחיים בכבוד ובביטחון. פתרון אמיתי לא יגיע מהמשטרה של בן גביר, אלא מהשקעה עמוקה בתשתיות חברתיות, חינוך ותעסוקה — ומהובלה קהילתית.

שאלת הרשימה המשותפת

בתנאים אלה עומדת על הפרק שאלת הקמתה מחדש של הרשימה המשותפת לקראת הבחירות הקרובות לכנסת. המאבק נגד הפשיזם השולט היום מחייב חזית פוליטית רחבה. שותפות אלקטורלית איננה מטרה בפני עצמה: היא כלי למאבק. לכן ההתעקשות שלנו ברורה: איננו חותרים לרשימה טכנית המבוססת על סידור כיסאות, אלא לרשימה המבוססת על מצע פוליטי ברור — הפלת ממשלת הפשיזם, סיום המלחמה והכיבוש והבטחת שוויון לאומי ואזרחי מלא לשני העמים. לצערנו, כמה כוחות פוליטיים במגרש הערבי ממהרים לוותר על תוכן פוליטי לטובת חישובים קואליציוניים. לכן אם יימצא בסיס אמיתי לאחדות פוליטית סביב עקרונות — נהיה שם. אם לא — נמשיך לפעול בכוחות עצמנו, ונמשיך לקדם שותפות בכל מקום שניתן.

המאבק שלנו איננו רק נגד הכיבוש, ההסתה והדיכוי משטרתי. הוא מופנה גם נגד הרעיון המארגן של העליונות היהודית – ליבת הפרויקט הציוני. טיפוח עליונות זו נעשה לא רק בשוליים הפוליטיים או ברטוריקה, אלא במדיניות של גזל קרקעות, בתקציבים, בשוק העבודה ובמערכת החינוך. במשך שנים מנסה הממסד להציג את זה כעניין של "קיצוניים", אבל יישום העליונות היהודית הוא לב הסדר המארגן של החברה הישראלית. כמובן שישנם יחידים וזרמים ציוניים המאמינים בשלום ובצדק. אך כל עוד הדמיון הפוליטי שלהם עודנו כבול לרעיון העליונות היהודית, הם לא יוכלו לממש שוויון אמיתי. פירוק ההיגיון של העליונות היהודית הוא אחד התנאים לשינוי פוליטי עמוק.

כיבוש קולוניאליסטי של עזה לא יביא שלום

הפסקת האש שהוכרזה לאחרונה (10.10.2025) איננה סיום המלחמה – זהו שלב חדש בניסיון לבסס משטר קולוניאליסטי בעזה. מאחורי הביטויים הנאים בדבר "שיקום הרצועה" מסתתרים אינטרסים כלכליים אדירים של תאגידי ענק, בנקים בינלאומיים וכוחות אימפריאליסטיים, המעוניינים בין השאר להשתלט על עתודות הגז בים מול חופי עזה. מדובר בדפוס פעולה מוכר: הרס, החלשת ההנהגה המקומית, ואז בניית "סדר חדש" עם הנהגה נוחה למערב. אם לא תיבלם, תהפוך מערכת זו את עזה לגרסה מקומית של מה שראינו במקומות אחרים במזרח התיכון.

את דפוס הפעולה הזה ראינו באפגניסטן, בסוריה ובמקומות נוספים. תנועות פונדמנטליסטיות טופחו שם כשותפים נוחים לאינטרסים אימפריאליסטיים, שימשו כלי שליטה, ולבסוף הותירו את העמים עצמם ללא ריבונות אמיתית. כך הוקם משטר הטליבן במימון סעודי ובחסות אמריקאית; כך פעלו ההסכמות האזוריות בסוריה; וכך עלולה להיראות עזה אם לא ייפרץ המעגל הזה. תנועות פונדמנטליסטיות אינן כוח אנטי-אימפריאליסטי אמיתי אלא כלי שרת של הסדר הקיים. הן ממומנות, מחומשות ומתואמות עם האינטרסים של הקפיטליזם העולמי אשר מעוניין בשמירה על הסדר הקיים.

חלק מרכזי באסטרטגיה של הכיבוש שבא לידי ביטוי בעסקה הוא הניסיון הנמשך לנתק את רצועת עזה מן הגדה המערבית; להעמיק את הפילוג הפוליטי הפלסטיני; ולהחליש את האפשרות להקמת מדינה פלסטינית עצמאית, מאוחדת וריבונית. הפרדה זו נועדה לרסק את התנועה הלאומית הפלסטינית; לבנות את עזה כישות מבוקרת ומנוהלת כלכלית בידי גורמים זרים; ולרוקן את הגדה המערבית מתשתית מדינית ממשית. זו הסיבה שהמאבק על עזה איננו רק הומניטרי — הוא מאבק פוליטי על עצם אפשרות קיומה של מדינה פלסטינית. ישראל ובעלות בריתה מבקשות לשמר מצב של פיצול קבוע כדי למנוע פתרון צודק, ואנו נעמוד נגד הניסיון הזה בעקביות.

דרושה הכרעה פוליטית

במציאות זו לא די בהצהרות על רצון בשלום. דרושה הכרעה פוליטית גם בזירה המקומית. אי-אפשר להתעלם מהעובדה שה"אופוזיציה" הקיימת אינה מספקת כל חלופה אמיתית. כאשר מי שמתיימר להוביל את מפלגת "המחנה הדמוקרטי" מגן על מדיניות הממשלה, מכחיש פשעים בעזה ונוקט אותה שפה לאומנית, ברור שאינו שותף לשינוי. הקולות הבודדים באופוזיציה הזאת השומרים על שפיות אינם משנים את התמונה. שותפינו האמיתיים נמצאים בציבור, בתנועות עובדים, בקמפוסים, בתנועות השלום והדמוקרטיה  ובקהילות המסרבות לשתוק. שם מתגבשת האלטרנטיבה הפוליטית.

אנחנו נאבקים למען סיום הכיבוש, להכרה במדינה פלסטינית עצמאית, לשלום צודק, לשוויון לאומי ואזרחי ולחלוקה צודקת של המשאבים. אנחנו נאבקים למען חברה שתשבור את חומות העליונות הלאומית ותציב במקומן סולידריות, חירות וצדק. לא מדובר בחזון רחוק או במילים יפות; מדובר בכיוון פעולה ממשי. צעד אחר צעד, בשותפות יהודית-ערבית, אנו יכולים להפר את הסדר הקיים ולבנות עתיד שוויוני וצודק באמת.